אחת השאלות שנשאלתי לא מעט בהקשר לטיול הקודם, היתה "איך הצלחת לעדכן את הבלוג מהדרך כל הזמן?"
שאלה מצוינת, ולראיה, בטיול הנוכחי אני לא מספיקה. פרוייקטים בעבודה גולשים לי אל תוך הטיול ואני מוצאת את עצמי מקדישה את מעט זמן המחשב היקר שיש לי להם, ולא לבלוג. כך קרה שעברו כמעט שבועיים מאז קודי, נושא הפוסט הקודם, ועדיין לא עדכנתי…
כדי לא להפסיק לגמרי, ולשמור על מטרת הבלוג המקורית (שמירת קשר עם משפחה וחברים), החלטתי לשבת עכשיו לרבע שעה של סיכום זריז מאד, בראשי פרקים ממש, של קורותינו מאז ועד היום. תמונות לא אעלה הערב. אני חושבת שאנסה לשמור על רמת סיכומים כזו – של פוסט מדי שבוע ובו סיכום כללי של הטיול, ואינשאללה, אחרי שנחזור, נמצא זמן לסיכומים מפורטים, כולל תמונות, לטובת הדורות הבאים.
אז ככה.
מקודי נסענו, שוב דרך ילוסטון, אל פארק גרנד טטון. בדרך עצרנו לסיורים קצרים, ליד אגם ילוסטון ובאגן הווסט ת'אמב. בגרנד טטון השתכנו למשך שלושה ימים בדירת קונדו בטטון וילג', יחד עם ידידנו ארנון. במהלך ימים אלו, צחי טייל בפארק טיול ארוך אחד לבד , אל הרכס שמעל אגם ג'ני. כולנו עלינו ברכבל אל פסגת אתר הסקי בטטון וילג', ואני והילדים הסתפקנו בסיור רגלי מקוצר שם, בעוד צחי וארנון יצאו למסלול פסגה ארוך יותר. בנוסף, אחת מגולות הכותרת של הביקור: ארוחת ערב והופעה בסגנון צ'אק ווגון: חמישה קאובויים שהנעימו את זמננו בנעימות קאובויים מסורתיות, מתובלות בשלל בדיחות. היה מוצלח מאד.
מגרנד טטון נסענו דרומה, אל סולט לייק סיטי משם ארנון טס בחזרה לישראל. ביום שלפני הטיסה עוד הספקנו לבקר בעיר, בטמפל של המורמונים, שהתרגשו מאד לקבל אורחים מישראל.
נפרדנו מארנון בשדה התעופה בסולט לייק סיטי והמשכנו בנסיעה לאספן שבקולורדו. במקור שקלנו לשלב ביקור חוזר בפארקים של דרום-מערב יוטה, ברייס וזאיון, אבל החלטנו במקום זאת לקחת קונדו בהרי קולורדו, כדי שאוכל לעבוד עוד כמה ימים בשקט. בדיעבד, ההחלטה התבררה כנבונה מאד, כיוון שבפארקים של יוטה שרר חום כבד של כמעט 40 מעלות.
נסיעה ארוכה בתוואי נוף משתנם הביאה אותנו אל אספן, קולורדו, בה כבר ביקרנו בטיול הקודם. סיור ערב נעים בעיר ולמחרת, טיול אל המארון בלס – Maroon Bells, פסגות מפורסמות בהרי הרוקיז, שנחשבות למצולמות ביותר בארה"ב. מסלול חביב ומשופע במרמוטס, שפני הסלע של הרוקיז.
מאספן נסענו לעבר עיירת הסקי סילברת'ורן, שם הזמנו את הקונדו. בדרך, עברנו שוב באינדפנדנס פאס. היה מדהים לראות את ההבדל. לפני שנתיים נסענו שם כשלצידנו שדות שלג עמוק. הפעם לא היה זכר לשלג, אבל היו בהחלט נופים יפים מסביב.
זהו. את סופ"ש לייבור דיי העברנו בסילברת'ורן בשילוב הרגיל של "אמא עובדת", ילדים משחקים במחשב ורואים טלביזיה ואבא יוצא לטיולים מאתגרים בחוץ. פעם אחת יצאנו כולנו לראות את ברקנרידג', עיירת סקי שמנסה להיות קצת יותר "ציורית" ויוקרתית, וכמה פעמים ביקרנו בתאומה השלישית שלהם, פריסקו הסמוכה, לקניות וסידורים. אחרי שישה ימים בסילברת'ורן דלילת החמצן (גרנו בגובה של 9800 פיט – כשלושה ק"מ מעל פני הים), נפרדנו מהרי הרוקיז ונסענו בכביש 70 עד דנבר. כביש 70 עולה גבוה עד הקונטיננטל דיוויד, קו פרשת המים של הרוקיז, עובר במנהרה בשיא הרכס ואז יורד בסדרה של ירידות תלולות וארוכות עד דנבר, שנמצאת בגובה של כ-6000 פיט מעל פני הים.
בדנבר היו לי שתי פגישות עבודה, והספקנו גם לבקר בגן החיות של דנבר. היה חם מאד, אבל לפחות יבש. הביקור בגן החיות הוכתר כהצלחה מסחררת, כשרון ודן לא ויתרו ורצו לראות כל חיה וחיה (והיו הרבה! ארבע שעות היינו בגן החיות!)
מדנבר נסענו מזרחה… נסיעות ארוכות ונוחות במישורים הענקיים של אסם התבואה של העולם. חצינו כאלף קילומטרים של שדות תבואה, הידועים גם בכינויים קנזס. וזהו, אנחנו כבר לא בקנזס, טוטו. חצינו היום את נהר המיזורי, אל מדינת מיזורי והתמקמנו בעיר קנזס סיטי (שלמרות שמה, משתרעת גם לתוך מיזורי עצמה).
תמונות… ביום מן הימים. בינתיים לפחות כולם יודעים איפה היינו ומה עשינו. שנה טובה לכל החוגגים, חתימה טובה, וכל הברכות שנהוג לאחל. אוהבים ומתגעגעים – ונתראה אחרי החגים.