ימים 92-93 קודי ובחזרה לילוסטון

קודי התגלתה כעיירה חביבה למדי. ויתרנו על מופעי רודיאו מטעמי מוסר (לא אוהבים לראות התעללות בעגלים וסוסים) והתמקדנו בביקור במוזיאון שבקודי. מדובר בקומפלקס של חמישה מוזיאונים שונים בנושאים הקשורים באיזור ובעיר: הטבע באיזור ילוסטון, רובים וכלי נשק, גלרית אמנות מקומית, שבטי האינדיאנים של המישורים הגדולים וכמובן, באפלו ביל, ויליאם קודי, בכבודו ובעצמו.

המוזיאונים היו מעניינים למדי ובהחלט עשויים ברמה גבוהה. בצהריים הקפצתי את ארנון והילדים בחזרה למוטל, אחרי שבהחלט הרגישו שמיצו אותם. צחי ואני נשארנו לשעתיים-שלוש נוספות. תמונות מהביקור בהם תוכלו לראות בגלריה.

בערב יצאנו לארוחת ערב במסעדה שבמלון אירמה ההיסטורי, זה שבו צפינו ערב קודם בהופעת הרחוב של האקדוחנים. הארוחה היתה טובה ובמחיר הוגן. יזכר לטוב, מבחינתי, הקינוח המיוחד של פודינג לחם (מעין עוגת שמרים) ברוטב ויסקי. ברוח באפלו ביל, רוטב ויסקי פירושו היה פשוט הרבה ויסקי… מזל שעזרו לי עם הרוטב הזה.

יום 93 –

במקור, תכננתי להשאיר זמן ביום זה לביקור נוסף במוזיאונים, לאור המלצות רבות להקצות לפחות יומיים לביקור בהם. בפועל, הרגשנו שבהחלט מיצינו אותם ביום אחד, מה שהותיר לנו יום פנוי, שבסופו אמורים היינו להגיע (שוב) לעיירונת קוק סיטי, בצפון-מזרח פארק ילוסטון. כיוון שבקוק סיטי אין הרבה מה לעשות, תהיתי איך למלא את הבוקר בתכנים בקודי. היו כמה אפשרויות, אבל בעודנו דנים בהם ואורזים כדי לפנות את החדר במלון, צחי הודיע שהארנק שלו חסר.

חיפושים קדחתניים בחדר לא העלו זכר לארנק. מה עושים? כרטיס אשראי, רשיון נהיגה ועוד כמה כרטיסים מקומיים וכמה מאות דולרים במזומן. בהחלט מלחיץ. הארנק נצפה לאחרונה במסעדה בה אכלנו ערב קודם, אבל בשיחת טלפון הם טענו שהוא לא נמצא אצלם. בדקנו בקבלה, וגם אצלם אין. הפכנו שוב את החדר ואת התיקים כולם, כולל שק הכביסה – וארנק אין.

כצעד אחרון, לפני ביטול כרטיס האשראי, התקשרנו למשטרה המקומית. אולי מישהו מצא את הארנק ומסר אותו לשריף? המוקדנית בדקה, אבל לצערה אף ארנק כחול לא נמסר ביממה האחרונה. היא לקחה את מספר הטלפון שלי למקרה שימצא כזה. החלטנו שאין ברירה והגיע הזמן לבטל את כרטיס האשראי. באיזור המוטל לא היתה לנו קליטת סלולר טובה והיתה בעיה גם עם רשת האינטרנט, אז נסענו למקדונלדס הקרוב. בדרך עצרנו במסעדת מלון אירמה כדי לבדוק שוב אם מישהו מצא את הארנק, או אולי למצוא אותנו בעצמנו למרגלות השולחן בו אכלנו.

בזמן שארנון וצחי סרקו את המסעדה, אני קיבלתי שיחת טלפון מאופיסר רוז, השוטרת האדיבה והיסודית. לא, לא מצאו את הארנק, אבל אירוע כל כך משמעותי כנראה מזמן לא היה בקודי, כי היא ממש פתחה תיק חקירה וראיינה אותי במשך כרבע שעה. איך נראה הארנק? מה היה בו? איפה היינו איתו יום קודם? איפה הלכנו איתו ברגל והאם יתכן שכייסו אותנו? ועוד ועוד שאלות. היא הסכימה שכדאי לבטל את כרטיס האשראי וביקשה שאם נגלה שנעשה שימוש בכרטיס בקודי על ידי הגנב, להודיע להם מיד. ברקע אפשר היה לשמוע את צחצוח הרובים לקראת  הדו-קרב בין השריף של קודי לגנב הארנקים.

משם נסענו למקדולנדס כאמור, ופתחנו בסדרת טלפונים לחברת כרטיסי האשראי. לשמחתנו, לא היו עסקאות בכרטיס מאז האחרונה שביצענו בו, אבל כמובן שהם הכריזו עליו כאבוד ומבוטל. נו טוב. בכאב רב, החלטנו שממשיכים את הטיול עם כרטיס אשראי אחד ומנסים להתגבר על הבאסה. נכנסנו בינתיים לעשות קניות בסופר הקרוב ולחדש את מלאי המזון המדלדל.

ואז הגיעה השיחה המיוחלת! הארנק נמצא במוטל! המנקה החביב כמעט קילף את הטאפטים מהקירות והצליח למצוא את הארנק הסורר בסדק בין המיטה לקיר! האח! הידד! נסענו מיד למוטל, קיבלנו את הארנק ותישרנו בנדיבות את המנקה על מאמציו. שיחה זריזה לחברת כרטיסי האשראי הניבה בשורות משמחות נוספות: אפשר לבטל את ביטול כרטיס האשראי!

אחרי שסגרנו את כל הקצוות, נשאר רק להודיע למשטרה שנמצאה האבידה. התקשרתי למשטרה ועוד לפני שהזדהיתי, מיד המוקדנית שאלה, "האם זה בקשר לארנק?" כנראה שבאמת אובדן הארנק היה אירוע מסעיר בתחנה. הודיתי להם מאד ואישרתי שאפשר להוריד כוננות במשטרת קודי. הארנק נמצא וכנראה שאין כייס מסוכן בתחום העיר.

כל הסיפור הזה בהחלט מילא לנו את הבוקר באקשן ולקח הרבה זמן. רק בצהריים עזבנו את קודי ויצאנו סוף סוף אל עבר קוק סיטי. למרות טעות ניווט קלה (ה-GPS אשם כמובן), הצלחנו להגיע לדרך הנופית של צ'יף ג'וזף פאס דרכה רציתי להגיע לקוק סיטי. הדרך אכן יפה מאד וסגרה לנו את הסרייה של הפאסים של מזרח ילוסטון: הביירטות', סילבן וצ'יף ג'וזף. אחד המראות היחודיים מהדרך היה זה של קאובויית אמיתית מובילה עדר בקר וחוצה איתו את הכביש –

IMG_5814

 

אכן, לא לחינם קרויה וויומינג, The Cowboy State. תרבות הבוקרים חיה ובועטת בה. בקודי גברים רבים מסתובבים בלבוש קאובויים שלא יבייש תחפושת בפורים והנה, ראינו גם בוקרת אמיתית "בשטח". עוד תמונות מהדרך המרהיבה גם הן בגלריה.

הגענו למוטל בקוק סיטי, שהוזמן כמה ימים מראש. החדר היה נוח מאד, מרווח ונעים (שם המוטל האלפיין, לטובת המתעניינים בביקור במקום). בערב, יצאנו לילוסטון לתצפית זאבים בעמק לאמאר, ששמענו עליה בביקורים קודמים בילוסטון. עמק לאמאר, בצידו הצפון-מזרחי של הפארק, ידוע בריכוזי בעלי החיים שבו, ובין היתר כמקום הטוב ביותר בפארק לצפייה בזאבים. מדי בוקר וערב, עם זריחה ושקיעה, מתכנסים בנקודה מסוימת ליד הכביש חובבי הזאבים בתקווה לראות את אחת הלהקות שבפארק.

הסתבר שעמדת התצפית ממוקמת מול מאורת זאבים קיימת וידועה. למרבה הצער, בימים שלפני הגעתנו נחתה מכה קשה על להקת הזאבים הספציפית הזו, כשציידים ירו והרגו שלושה זאבים. אמנם בתוך הפארק הזאבים מוגנים מציד, אבל ציידים מחכים להם מעבר לגבולות הפארק ולא מהססים לירות בהם. הזאבים האחרים בלהקה הפכו חשדניים מאד וכך לא זכינו לראות אף לא זנב זאב. מצד שני, למדנו המון על הזאבים בארה"ב. מסתבר שבמרבית המדינות בארה"ב נכנעו הפוליטיקאים ללחץ הציידים והחקלאים ואישרו לצוד זאבים. הזאבים מתקשים מאד לשקם את מספריהם ולמרות שהנזקים שלהם לחקלאות מזעריים, יש להם בעיה תדמיתית קשה ובמרבית המקומות דמם מותר 🙁

זהו – נשאר רק להוסיף את הגלריה –

 

 

 

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. שלום רב
    מה קרה הפסקתם לעדכן כבר זמן רב לפני החגים ומאז כלום

    1. אצלנו הכל בסדר, רק מנסים להבין איך אפשר להוסיף עוד שעות ליממה… עומס עבודה של אחרי טיול. אבל מקווה להשלים את הפוסטים \קרוב.

  2. אופס, התבלבלתי,
    הכוונה ב-11 לספטמבר, כמובן.
    ביי.

  3. היי ענת וצחי,
    כייף לשמוע את החוויות שלכם וללמוד מהמסלול המאתגר שלכם. כייף עוד יותר לדעת שאנחנו בעקבותיכם, ממש ממש מתקרבים…
    סוף סוף בשעה טובה, קיבלנו את הקרוואן אחרי שבוע של התאקלמות ומנוחה בלוס אנג'לס. אנחנו בדרכנו צפונה לקנדה. ב-11 לנובמבר אנחנו אוספים את הסבתא מוונקובר ומיד ממשיכים לתוך הרוקי'ס. דרך אגב, אנחנו עדיין בלי טלפון מקומי. מסתדרים עם הטלפון מהארץ וכמובן נעזרים בוואי.פאי שבדרכים. בינתיים מסתדרים, נראה מה יהיה בהמשך. נשמח לדבר איתכם או להתכתב במייל.
    שתהיה שנה טובה ומיוחדת,
    נהיה בקשר,
    הדר וחגי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט