היום ה-131 – עוד בארץ הקייג'ן

התעוררנו בביקתה שעל פני הביצה ויצאנו אל מבנה אחר, שם הגישו בעלי המקום ארוחת בוקר. זו היתה הפגישה הראשונה שלנו איתם, והיא כללה שיחה מרתקת וסיור מודרך עם בטי בחצר. שמענו הרבה על לואיזיאנה ועל הקייג'ן, ובטי חלקה סיפורים מבית אמא, ומבית סבתא, על החיים בביצה הנידחת, כשכל קשר עם העולם החיצון הוא באמצעות שיט בסירה. את המזון השיגו מהטבע ואכלו צדפות, סרטנים ובשר תנינים. בטי ובעלה מגדלים תנינים בחצר, וזכינו לפגוש את הזוג המלכותי טרוי והלן, ואת תריסר צאצאיהם שעומדים בקרוב להימכר, כנראה לתעשיית המזון המקומית. ראינו גם את הצבים השונים שהם מגדלים, כולל צב מים רך ענק.

אחרי הסיור, ניערנו את היתושים מעלינו, נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה מערבה. העצירה הבאה היתה בעיר לאפאייט, שנחשבת לבירת הקייג'ן. שם ביקרנו בורמיליון וילג', שהוא כפר קייג'וני משוחזר, בו ניתן לראות בתים, בית ספר, כנסייה ועוד. במקום פגשנו מדריך שהסביר לנו על המבנים השונים ותכולתם וחלק גם את סיפור משפחתו. אביו בא ממשפחה קייג'ונית דוברת צרפתית, וכשהגיע לבית הספר לא הורשה לדבר צרפתית יותר, הוכה והושפל על ידי המורים בכל פעם שניסה. הטראומה גרמה לו לא ללמד את ילדיו צרפתית, וכיום הם דוברי אנגלית בלבד ומצרים על כך.

במבנה בית הספר פגשנו דמות ססגונית, קייג'וני-קריאולי שחור עור, שהרצה לנו באריכות על התרבויות השונות בלואיזיאנה, בדגש על השוני בסוגי המוזיקה, תוך כדי הדגמות בנגינה בכינור. למדנו הרבה, אם כי לא היה קל לעקוב אחרי המבטא, מה עוד שהוא שילב גם צרפתית מדי פעם.

הלהיט מבחינת הילדים, היה דוברה עשויה עץ שבאמצעות משיכות חבל ניתן היה לחצות בה את הפלג המקומי, וכן ביתן תצוגה קטן עם שלל הדגמות אינטראקטיביות לגבי המים וחשיבותם בסביבה.

משם נסענו לארוחת צהריים מאוחרת בעיר. אחרי כל הקולטורה שספגנו וההיסטוריה שלמדנו, החלטנו שמה שנותר זה לנסות את האוכל הקייג'ני. בהמלצת טריפ אדוויזר, נסענו למסעדת Prejeans בעיר, מסעדה עטורת פרסים והמחירים בה בהתאם. לקחנו מנה אחת של מרק גמבו פירות ים – מנה לואיזיאנית טיפוסית, דוגמית של תבשיל אטופיי קייג'וני ופלטת תנינים (שניצלונים וקציצות מבשר אליגטור). מה נאמר ומה נגיד, לא יצאנו מעריצים של המטבח הקייג'ני. גמבו פירות הים היה לנו נורא ואיום. אני לא הסכמתי להמשיך מעבר לכף של טעימות, וצחי אכל אותו כאילו מדובר במנה מ"אפקט הפחד". האטופיי היה מעניין, אבל לא כוס התה שלנו, ובאשר לתמסחים, הם עדיפים בקציצות. בשניצלונים, מדובר בבשר די קשה ומסטיקי, בעל גוון צהבהב לא מאד מפתה.

התכנית המקורית שלנו היתה להמשיך ללינה בלייק צ'ארלס ולבלות את יום המחרת בנסיעה בדרך נופית בביצות שמדרום לעיר לצפייה באליגטורים שאמורים להסתובב שם על הדרך. אחרי הארוחה המזעזעת, החלטנו שמיצינו את לואיזיאנה. ראינו מספיק אליגטורים, החזקנו אותם, האכלנו אותם ואכלנו אותם. הגיע הזמן להמשיך הלאה. וכך המשכנו בנהיגה, עברנו על פני לייק צ'ארלס וחצינו אל עבר טקסס. ללינה עצרנו במוטל קרוב יחסית למרכז החלל ביוסטון, לקראת הביקור בו ביום הבא.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט