יום 72 – קרחונים ועוד קצת קרח

קמנו בבוקר בהתרגשות רבה לקראת הטיול הרגלי שלנו היום על קרחון אתאבסקה. ההנחיות שקיבלנו היו להגיע עם לבוש שכבות, ואני תהיתי כמה שכבות כדאי לארגן. כבר יצא לנו לטייל באיזורים מושלגים ולטייל על שלוגיות גדולות, ולא היה קר במיוחד. כבר טיילנו עם קרוקס וחולצות קצרות בשלג, אז עד כמה קר יכול להיות טיול על קרחון? התחזית גם היא מבטיחה – היום צפוי "גל חום" במונחים מקומיים, כלומר, הטמפרטורה צפויה להגיע עד לשיא של 28 מעלות! ליתר ביטחון, צחי מתעקש שניקח הרבה בגדים ברכב – ומסתבר שבצדק…

קודם כל, זה שהיום חם, זה רק במונחים מקומיים. כשאנחנו יוצאים מהחדר בתשע בבוקר, הטמפרטורה עומדת על 11 מעלות. היא מטפסת במשך היום, אבל לאט. שנית, כבר כשחונים ליד הקרחון, במרחק מאות מטרים ממנו, מבינים שחם כבר לא יהיה בסיור הזה. רוח קרירה נושבת מהקרחון כל הזמן. בדיעבד, למדנו בסיור מהם אותם "שדות קרח" על שמם קרוי הכביש בו נסענו אתמול – קרחון אתאבסקה עצמו הוא ברוחב של כקילומטר ואורך של כחמישה קילומטר, אבל מאחוריו משתרעים שדות קרח אמיתיים – איזור עצום בגודל של כמאתים וחמישים קמ"ר מכוסה קרח ושלג כל השנה! לא פלא שרוח קפואה מנשבת עלינו מכיוון זה.

מתחילים להתלבש וככל שמחכים במקום לתחילת הסיור (הקדמנו קצת), מחליטים להוסיף עוד ועוד שכבות. לבסוף אנחנו מוכנים עם בערך 4 שכבות כל אחד, כובעים, מעילים ועוד. כפפות קצת חסרות לנו, אבל למרבה המזל המארגנים מביאים איתם ציוד רב לכל מי שחסר: מעילים חמים, כפפות, כובעים ואפילו נעלי הליכה. קצת השלמות ציוד, חתימה על טפסים שמסירים מעליהם כל אחריות לשלומנו, היכרות עם טוד המדריך ויוצאים לדרך!

קרחון אתאבסקה, כמו קרחונים רבים אחרים ברחבי העולם, נמצא בנסיגה מתמדת. לפני כמה עשרות שנים בודדות, הוא כיסה את השטח עד מגרש החניה בו נפגשנו עם המדריך (למעשה אפילו קצת יותר), אבל בכל שנה הוא מאבד משטחו ומתרחק ממגרש החניה עוד ועוד. פירוש הדבר שתחילת המסלול מתמקדת בהגעה לקרחון. רצה הגורל והחלק הראשון של השביל הוא בעלייה די תלולה וטוד הוא בחור ספורטיבי שמוביל את הקבוצה שלנו בקצב מ"מ נמרץ, עלייה או לא עלייה. עד נקודת העצירה הראשונה, רק כמה מאות מטרים, אבל נשמתי כמעט פורחת.

הסברים קצרים על המקום, ההרים שסביבנו ושוב, בריצה קלה אל עבר הקרחון. הפעם, חוצים שדה מכשולים בדרך (נחשו מי אחרונה בהפרש ניכר?) ומגיעים לקצה הקרחון. אמה מה, הקרחון הרי נמס לו, ומוקף בנחל קטן ונמרץ. אין גשר (הרי אמרנו שהקו זז כל הזמן), אבל יש קרש נחמד שמונח מקצה לקצה וכולנו, מעשה נדיה קומנצ'י, צריכים לבצע הליכת קורה מעל מי קרחון. לא אפרט לגבי הסגנון האישי שלי, רק אציין ששלושה גברים נדרשו כדי שאחצה, במעבר מיד תומכת אחת לשנייה. אשכרה, הרגשתי כמו בהישרדות.

נו טוב, הגענו לקרחון בשעה טובה. כאן עוצר טוד לסקירה של הסיכונים הרבים בהליכה על קרח ומבקש יפה שנלך רק אחריו, בטור, כך שאם יש סדקים או מקומות ליפול בהם, הוא יפול ראשון. או משהו כזה. מסתבר שמתחת לקרחון יש נהר תת-קרקעי שזורם תמיד. נפילה במורד נקיק, פירושה שאחרי כמה עשרות מטרים, תגיעו לזרם קפוא שיגרור אתכם אל מתחת לקרחון. אולי תמצאו נחמה בכך שכל הקרחון נע למטה בקצב איטי, כך שכעבור כמה עשרות שנים, גופתכם הקפואה תגיח שוב אל אוויר העולם בקצה השני. אותי זה לא ניחם יותר מדי.

המשטח עליו אנו הולכים מורכב מקרח דחוס ועתיק יומין, ועליו שכבת שלג דקה וחולית. הוא נמס כל הזמן, ורק במהלך החודש האחרון איבד כמטר מגובהו. הוא חרוץ בנחלים של מים ושלוליות, כשבמקומות אלו בהם אין שלג לבן, אפשר לראות שאכן אנו עומדים על קובית קרח תכלכל ענקית. סדוקה קצת ונמסה מתחת רגלינו.

טוד מוביל בקצב וכולנו אחריו בטור. אני מתאמצת לשמור על קצב והולכת בעזרת המקלות כשעיני נעוצות כל הזמן בקרקע, מנסה לנחש היכן עתיד הקרח להיפרץ תחת רגלי, ובו זמנית לאתר את הנתיב המדויק בו חלפו חברי לקבוצה (שכמובן כבר התקדמו קדימה).

מדי פעם, עוצרים להסברים מעניינים מאד, ואנחנו לומדים הרבה על הקרחון, שדות הקרח, ועוד ועוד. רק עוד קבוצה אחת על הקרחון, גם היא מטעם אותה החברה. ללא מדריך, לא כדאי להגיע לכאן. יש כמה איזורים בקרחון שמאד לא מומלץ להתקרב אליהם, ומי שלא מכיר, נופל. אם טוד וחבריו באיזור, הם יכולים לנסות ולחלץ, אחרת יעברו שעות ארוכות עד שיגיע חילוץ… וכמו שאמר טוד, היפותרמיה זה עניין מהיר.

אפרופו היפותרמיה, על הקרחון ממש, אבל ממש, קר. רוח קרה נושבת, וכל השכבות שאני לובשת, כולל מעיל, לא עוצרים את הקור. הצעיף נכרך סביב האוזניים, כובע הצמר מהודק, הכל רכוס וסגור, וכאמור, אנחנו הולכים בקצב ומתחממים, ובכל זאת, בכל עצירה מרגישים היטב את העובדה שאנחנו על קרחון. להזכירכם, היום החם השנה עד כה באיזור. התנחמתי בעובדה שאילו היינו משתתפים בסיור שיצא לפני יומיים, היינו נתקלים גם בשלג יורד במאוזן…

כך טיילנו על גבי הקרחון, עם עצירות מבורכות, במשך כשעתיים וחצי. הכיוון פנימה הוא בעלייה וכשחוזרים, השיפוע הוא בירידה, וגם לא קל עם הקרח החלקלק והרטוב. שוב התפדחתי בחציית הקרש, אבל סוף טוב הכל טוב. החלק הראשון של יום שלנו הוכתר כהצלחה מסחררת. החזרנו ציוד, נפרדנו מחברינו למסע ומהמדריך ונסענו בחזרה לכיוון ג'ספר.

עצירה להתאוששות וקפה במפלי סאנוופטה משפרת מאד את מצבנו. אגב, בדרך לקרחון, עצרנו בבוקר במפלי אתאבסקה, כך שזהו המפל שתוכלו לראות בגלריית התמונות היום. במפלי סאנוופטה הנוף העיקרי שראינו הוא זה של בית הקפה מבפנים.

נוסעים צפונה לכיוון ג'ספר ותוך כמה דקות, רכבים על הכביש, אורות מהבהבים ודב שחור גדול סועד את ליבו בעשב. אנחנו עוצרים גם, יוצאים מהרכב לצלם ועוקבים אחרי הדב במשך כמה דקות עד שהוא עוזב את המקום. כל כך הרבה דובים ראינו כבר – אנחנו עושים ספירת מלאי ומגיעים למסקנה שזהו הדב ה-20 עד עכשיו בטיול!

אחרי כשעה של נסיעה צפונה, אנחנו פונים שמאלה אל עבר הר אדית' קאבל. הכביש העולה אל ההר נפתח מחדש לתנועה השנה, והוא אכן מדוגם, אך גם צר למדי. צידי הדרך מיוערים בצפיפות, ורק בנקודות מסויימות מופיעה לפנינו באופק פסגת ההר.

חונים במגרש החנייה שבקצה הכביש, מתרשמים מכיפת הקרחון של ההר וניגשים אל המסלול שבמקום. בחרנו במסלול המעגלי הקצר יחסית, שהוביל אותנו אל קרחון קאבל עצמו, שחלקים ממנו נושרים אט אט אל תוך האגם הקטן שמתחתיו. המראה מקסים ממש, במיוחד ברגעים שהשמש יוצאת מבין העננים.

אנחנו מבלים זמן רב באגם, רון מנסה למשות גושי קרח ודן בעיקר מאזין ומחכה לראות גושים נופים. כשהקרחון עצמו נסדק, כולנו שומעים את אנקת הקרח הרמה. מטיילים על גושי הסלע במקום וניגשים לראות מערת קרח ענקית ממש מתחת לקרחון (כלומר חלק ממנו). המערה עמוקה מאד – וצחי נכנס פנימה לעומק כמה עשרות מטרים. בפנים קר מאד מאד, ואני מסתפקת בצילומים מפתח המערה, עד שאבן גדולה נוחתת עלי מלמעלה. אין ספק שהמקום דינמי מאד מבחינה גיאולוגית. חוץ מחול וקצת בוץ על הראש, לא נגרם נזק משמעותי.

השלמנו את המסלול וירדנו שוב את ההר. פונים לעבר ג'ספר וקצת ליד העיר – שוב דב! (יש שתי תמונות דובים בגלריה היום – כל אחד הוא דב אחר!). יושבים ברכב ומביטים בדב שאוכל עשב, כרגיל. המקום קרוב לעיר ולאתר נופש מקומי. הדב נמצא בין הכביש לשביל האופניים ואכן רוכב אופניים עובר במקום ולא זוכה להתייחסות מיוחדת מצד הדב. כמה דקות אחר כך, גבר ואישה מגיעים בשביל בקצב ג'וגינג נינוח. אם ימשיכו לרוץ, יעברו בריצה מטרים ספורים מדב וגם יפתיעו אותו תוך כדי. לא מומלץ. למזלם, מישהו מהצופים מהכביש מבחין בהם ועוצר אותם בזמן. הם נראים די מבוהלים ומיד פונים לאחור. הפעם גם הדב שם לב למהומה ורץ אל השביל, כנראה ניסה לברוח מאימת הצעקות ולא לרדוף אחריהם, אבל בהחלט היה מעניין.

חזרנו לג'ספר עייפים אך מאד מרוצים. מהימים המעניינים והיפים ביותר שהיו לנו בטיול עד כה ובהתאם לכך, גם גלריית התמונות גדולה מהרגיל.

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. לענת ולמשפחה שלום רב
    שמח לשמוע ולקרוא על החוויות שלכם
    תמשיכו לבלות ולהנות
    נראה לי שמצאתי לכם עוד דוב
    אם תסתכלו טוב בתמונה שלך ושל דן בהליכה על הקרחון רואים את דן מביט לכיוון החור בקרחון
    ונראה כאילו פנים של דוב מביטות אליו בחזרה

    שלומי

    1. שלומי, זה נראה לי יותר כמו דב פנדה, אבל תודה על הדב ה-21…

  2. הי ענת,
    איזה כיף לכם שם! תיהנו מהקור כמה שאפשר – כי פה כבר שמעתם מה הולך…
    מתי עוד פוסטים, אני לא רוצה להישמע נודניקית, אבל אני ממש סקרנית לאן פניכם.
    תשמרו על עצמכם,
    בת 7

    1. בת 7, אנחנו שומעים שחם בארץ, ולא רק מבחינת מזג האוויר… בהחלט חדשות מעניינות… מצטערת על העיכובים, אבל מנסה להשלים פערים היום!

  3. בתור מי שטיילה איתך והתקשתה לעמוד בקצב, נראה לי חשוב להדגיש שאם משהו קשה בשבילך הוא כנראה באמת קשה! זה שלצחי והילדים יש כושר-על, לא אומר שאת לא בכושר, וכדאי שאנשים יתכננו לעצמם את המסלולים בהתאם…

    אני יושבת פה בחום ההביל שנמשך שבועות ושוטפת את העיניים במראות המים והקרח שלכם. אין ספק שבחרתם זמן טוב בשנה להיות בקנדה ולא בישראל…
    מצד שני, שמח פה, נראה שדברים שלא האמנו שישתנו באמת משתנים, אבל נראה שאתם בעניינים…

    תמשיכו ליהנות,
    וד"ש חם לצחי והילדים – מחכים לכם.

    1. אסתי, תודה על החיזוקים. סיפרתי לצחי ואותו זה הצחיק קצת כי מבחינתו אני פדלאה רצינית. מצחיק, אבל הטיול כולו התחיל ממשהו שהיינו אומרים אחד לשני בימי קיץ חמים, שצריך את הקיץ הישראלי לבלות ברוקיז הקנדיים… והנה סוף סוף הגשמנו! עוקבים בעניין רב אחרי החדשות מישראל – נראה שמח ושיהיה בהצלחה לכולנו. ד"ש לכולם~

  4. נשמע שהיה לכם יום נפלא על הקרחון. לא הצמידו לכם דוקרנים לנעליים?
    עושה רושם שבסך הכל ביוני לפני שנתיים היה חם יותר מאשר ביולי שלכם ובטוח שפחות גשם.
    זה הפריע לנו רק בקניון ג'ונסטון.
    ואני מוחה! אולי לא קראתי טוב אבל הבנתי שעברתם את פרק קוטניי בלי להכנס לקראת סופו, ועוד עם ילדים, ל 20 דקות של הנאה ב paint pots . טיול קטנטן וצבעוני.

    תמשיכו להנות

    1. חנה, הם נותנים דוקרנים לפי מצב הקרח ובאותו היום זה כנראה לא היה נחוץ. המדריך אמר לנו שבדרך כלל צריך דוקרנים רק אם יורד גשם ולמזלנו זה לא היה המצב. על הפיינט פוטס ויתרנו, אחרי שראינו המון כאלו בילוסטון ורצינו בעיקר להגיע למלון ולנוח.
      אגב, כדי לקרוא פוסטים מוקדמים יותר, בתחתית הדף יש קישור ל"פוסטים מוקדמים יותר". דרך אחרת היא "לדפדף" בלוח השנה שנמצא משמאל לפוסטים ויש בו תמיד קישור לחודש הקודם. מקווה שעוזר.

  5. מאוד מאוד נהניתי לטייל איתכם היום! מתכננת הליכה על קרחון בארגנטינה עוד חודשיים (גם באמצעות סיור מודרך), ולקחתי קצת תובנות מההתנסות שלכם. הפתיע אותי שלא נתנו לכם משהו לשים על הנעליים בשביל ההליכה על הקרחון, נדמה לי שקראתי שבארגנטינה אמורים לתת. כל הכבוד שהחזקת מעמד בטירונות על הקרחון, ועוד הלכתם לטייל שוב אחרי זה! גם אני מקנאה בכמות הדובים ובקור, אז תמשיכו לצלם (: התמונה הראשונה מהפוסט הקודם נראית כמו ציור עם הכחול המיוחד הזה, דרך אגב, תודה שחלקת.

  6. יא בא ייה 1!!!! וואו !!!! יא ח ביבי !!! משו !!! איזה חברה !!! ואבראדי !!!!

  7. איזה אומץ יש לך וגם לילדים (כבר הבנתי שצחי אמיץ מספיק בשביל כולכם)!
    וחוץ מזה אנחנו מקנאים כי גם אנחנו רוצים לראות דוב והדובים היחדים שראינו היו בארץ הדובים.

    1. אתי, לא הספקתי להגיב לתגובות הקודמות שלך – מה שלום הילדה? מה קורה? אין לי את הכתובת של הבלוג שלך אז שלחי לי.

  8. עןקבת אחריכם בערך מהיום ה22. באמצע ההינו בטיול באיסלנד ארץ הקרח והאש.גם אנו ההינו על קרחון השלישי בגודלו בעולם ,ונסענו עליו באופנועי שלג.

    תמשיכו לעשות חיים ולצבור חוויות.

  9. נשמע יום נפלא!
    אם תשלחו לפה קצת שלג וקור נשלח לכם קצת 32 מעלות חום ושמש קופחת…
    ד"ש לדובים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט