עוזבים את דרום דקוטה! נעמת לנו מאד, דרום דקוטה, אבל הגיע הזמן להפרד.
אחרי סופת רוח חמה בערב הקודם, התעוררנו בבוקר יום ה' למזג אוויר חמים ויבש. על הפרק: "סידורים" ועזיבת דרום דקוטה לטובת וויומינג. אחרי שעזבנו את מוטל 6 הבנאלי, יצאנו למוסך מקומי לטיפול עשרת-אלפים לרכב.
לפני שיצאנו לטיול, תהיתי ביני לבין עצמי מה עושים בהשכרות רכב ארוכות כל כך? איך עושים טיפולים לרכב כשעוברים כל כך הרבה מרחק בדרך? כבר כשיצאנו מתחנת השכרת הרכב בסן פרנסיסקו, הודיע לנו הרכב האינטילגנט שלנו שלדעתו, הגיע הזמן להחליף שמן במנוע. שיחות טלפון לחברת דולר העלו שהרכב קצת יותר מדי מתרגש, ולמעשה יש לנו עוד כשלושת אלפי מיילים לעבור עד שבאמת צריך יהיה להחליף שמן – בסביבות המייל ה-7000. המייל ה-7000 הופיע על האודומטר בערך באיזור דנבר, אז התכבדנו ונכנסנו לסניף של דולר בשדה התעופה, שם יעצו לנו להמשיך בדרכנו עד תחנת השכרה אחרת, כי רכב כל כך חדש ונחמד כמו שלנו, אין להם בסטוק. בכל המקרים האלו, שבו ואמרו שאם צריך, פשוט אפשר להכנס למוסך, להחליף שמן, ולשמור את הקבלה להתחשבנות עתידית.
בקיצור, כיוון שבסיום הסיורים שלנו בגבעות השחורות, טיפס ועלה מניין המיילים מעל ל-8000, החלטנו שהגיע הזמן להכנס למוסך. באמצעות תכנת ה-GPS, איתרנו מוסך לא רחוק מהמוטל סיקס, אבל בדרך אליו כבר מצאנו אחד קרוב יותר וגם בו הופיעה מילת הקסם LUBE בשלט. אחרי כרבע שעה של המתנה ועוד רבע שעה של עבודה, יצאנו מהם עם שמן חדש, ובדיקה כללית של מערכות הרכב: הכל במצב מצוין ויש לנו מדבקה שמאשרת לנו להמשיך ולנסוע עוד שלושת אלפי מיילים עד הטיפול הבא! כל העסק התנהל באדיבות, יעילות, עם חיוך ועלה $37 – שמרנו את החשבונית.
התחנה הבאה היתה בית המרקחת, שם אספנו סוף כל סוף את התרופה לה חיכינו, והצטיידות מאסיבית (יחסית) בסייפווי הקרוב. עמוסים וטובי לב, עלינו על כביש 90 עם הפנים מערבה – וויומינג, הנה אנחנו באים!
עצירה ראשונה בוויומינג – סטייה קלה מהדרך אל עבר מגדל השטן. כזכור, ערב קודם, צפינו יחד עם הילדים בסרט "מפגשים מהסוג השלישי". בשאגות שמחה הם זיהו מיד את אתר נחיתת החייזרים. התקרבנו ונכנסנו לאתר המוגדר כנשיונל מוניומנט (כלומר, כרטיס הפארקים הלאומיים תקף גם כאן). אכן, אלמנט גיאולוגי מרשים ויוצא דופן.
עיקר הביקור שלנו התמקד בהשגת סיכת ג'וניור ריינג'ר לילדים. החוברת לקטנים קלה מאד – רק לסמן וי על דברים שרואים בפארק, מתוך רשימה מצוירת. הפעם גם לרון ביקשתי כזו, כי החוברת של הילדים הגדולים יותר היתה מאד קשה (הרבה משחקי מילים) ורצינו לסיים מהר יחסית. סיבוב קצר אל המוניומנט, סיום המשימות, בחינה (קלה מאד) של הריינג'רית (והנה שליף לטובת הנבחנים העתידיים: ריח אורן הפונדרוסה הוא מתוק), והסיכות בידינו.
בינתיים, השעה כבר שלוש וחצי כשאנחנו עוזבים את מגדל השטן, ולפנינו עוד 5-6 שעות נסיעה עד ת'רמופוליס, בה נרצה ללון. להזמין לינות מראש הפסקנו מזמן, כך שמבחינתנו, אם יהיה צורך אפשר גם לעצור בדרך ללינה, אבל אין סיבה מיוחדת לעשות זאת. יש אור עד מאוחר ואנחנו שני נהגים, אז לדרך.
החלק הראשון של הדרך לא מעניין במיוחד, עד העיירה באפלו, שם אנחנו יורדים מכביש 90 ופונים אל עבר הרי ביגהורן. הפאס בין ההרים פשוט יפהפה וגורם לנו להצטער על כך שאין לנו יום או יומיים להקדיש לאיזור. יערות, פרחים, שלוגיות בגובה ואחרי שעוברים את הנקודה הגבוהה ביותר… מעבר בקניון של סלעי דולומיט וגיר מרשים לא פחות מספיירפיש קניון. השעה כבר שבע בערב, והשמש שוקעת בצבעים מדהימים, בין עננים שמלווים אותנו כל הזמן. גשם יורד לסירוגין והכל יפה כל כך. זוהי גם שעת בעלי החיים, כך שצריך לפקוח עיניים והנהיגה בהחלט דורשת ריכוז. ספרנו תשעה צבאים לאורך הדרך, בנקודות שונות ליד הכביש. רכב שנסע לפנינו פגע בארנבת שפשוט רצה לו אל בין הגלגלים… מדהים שלא נהרגה במקום, אבל הנחנו שהקויוטים או הפומות יסיימו את העבודה בלילה (הארנבת ההמומה גררה רגל וברחה בחזרה אל הצד השני של הכביש – כואב הלב).
מי שאומר שוויומינג (למעט ילוסטון) היא שממה, לא נסע ברכס הביגהורן. בהחלט מהמקומות היפים שראינו. גם הנוף ממערב לרכס מרגש אותנו בצבעי שקיעה מדהימים, שמאירים את נהר הגלטין שעלה על גדותיו ומציף את האיזור באגמונים מקסימים, שמשקפים שוב את צבעי הזהב והפסטל של הגבעות. תסלחו לי על הפיוטיות, אבל זה באמת היה מקסים והפעם, לצערי, אפילו התמונות לא מצליחות לשקף את המראה.
השמש שקעה לה, ואנחנו ממשיכים, הפעם אל תוך סופת ברקים בפאתי העיירה ת'רמופוליס. אני נוהגת (כמעט כל היום, אגב, למעט שעה בה החליף אותי צחי), והגשם ניתך בעוז ומכריח אותי להאט מאד בקטעים מסויימים. בין החושך, החיות שמאיימות לחצות והכביש הרטוב המתעקל, החלק האחרון של הנסיעה היה מאתגר במיוחד.
זהו, הגענו בשעה טובה ומאוחרת (עשר בלילה) אל המוטל שסימנתי לי מראש – Elk Antlers Inn ולמזלנו, נותר עדיין חדר עבורנו (אחרון!). מיטת קומותיים לילדים ומיטת קווין סייז עבורנו בחדר שבהחלט אי אפשר לאמר שהוא חסר אופי… בכלל, המוטל כולו מלא ראשי איילים מפוחלצים, קרניים ופסלי עץ מגולפים של דובים שנתלים מכל פינה אפשרית במסדרון העץ החיצוני בו אני יושבת וכותבת כעת. מחר אני מקווה לפרסם גם תמונות של פינת ארוחת הבוקר, שם קשה לקחת אפילו קפה בלי לנשק איזה ראש של אייל.
זהו לבינתיים, תהנו מהתמונות – אני הולכת להתארגן ליום נחמד בת'רמופוליס. היכרות עם המקום כבר עשיתי בשעה וחצי של הליכת בוקר…
Beautiful!!!
תענוג לעקוב אחריכם!
רבקה