סיכומי טיול: יורדים באלסקה הייויי

יש כיום שני כבישים שמחברים את אלסקה אל מדינות ארה"ב הדרומיות לקנדה: האלסקה הייווי הותיקה וכביש הקאסייר החדש יחסית. משיקולים שונים בחרנו לעלות בקאסייר צפונה ולחזור דרומה באלסקה הייווי וזה מה שעשינו בשבוע השני בחודש ספטמבר.

מה זה בכלל האלסקה הייויי

האלסקה הייווי הוא יותר מסתם כביש. מדובר בדרך שהיא סמל אז שווה להרחיב בכמה מילים לגבי ההיסטוריה שלה. ההתיישבות באלסקה התפתחה בתקופת הבהלה לזהב. עשרות אלפי אנשים – אולי יותר – נהרו לעבר היוקון ואחר כך לאלסקה כדי להתעשר. כדי להגיע למרבצי הזהב הם שטו בספינות עד המפרצים של חופי אלסקה, משם בסירות במעלה הנהרות ולבסוף במזחלות כלבים וברגל. דרך יבשתית ממדינות הדרום פשוט לא היתה.

המצב נשאר כך עד למלחמת העולם השניה. אחרי המתקפה בפרל הרבור, האמריקאים הניחו שהיפנים מתכוונים להמשיך לפלישה יבשתית אל תוך ארה"ב. ההנחה הזו התחזקה  כשהיפנים פלשו לאיים הקיצוניים בשרשרת האיים האלוטיים – כיום חלק ממדינת אלסקה. מבחינת האמריקאים, היה ברור שיפן מתכוונת לכבוש את אלסקה ושחייבים להתארגן מיד עם הגנה על חלק זה של ארצות הברית. ספינות וכוח אווירי לא הספיקו להם והתקבלה ההחלטה להעביר כוחות יבשתיים מאסיביים לאלסקה.

לשם כך החליטו האמריקאים לפתוח נתיב יבשתי לאלסקה ומהר. העובדה שהדרך חייבת לעבור במדינה אחרת – קנדה – לא הפריעה להם יותר מדי. הם פנו בבקשה רשמית לקנדה אבל לא התעכבו לקבל תשובה אלא העבירו מיד כוחות צבא והנדסה גדולים אל תוך קנדה והתחילו בעבודות. קנדה מצידה ניהלה דיון פנימי ואחרי חודש – כשהאמריקאים כבר עמוק בתוך הפרוייקט – הודיעו הקנדים שמצידם זה בסדר.

במשך עשרה חודשים התנהל פרוייקט מזורז של פתיחת ציר דרך השטחים הענקיים והריקים של צפון בריטיש קולומביה והיוקון בואכה דרום אלסקה. עשרה חודשים באיזורים האלו זה אומר עבודות בקרקע קפואה בתנאים קשים של קור ושלג. האמריקאים הסדירו את זכויות המעבר שלהם בכביש מול הקנדים מהבחינה המשפטית וגם הגישו לקנדה חשבון על מחצית מעלות פיתוח הדרך: 70 מיליון דולר (בערכים של שנות הארבעים של המאה שעברה – סכום די גדול).

בכוונה לא השתמשתי במונח "סללו" עד עכשיו. הגרסה הראשונית של האלסקה הייווי היתה דרך עפר שהתאימה לכלים צבאיים עמידים ולא היתה פתוחה לציבור. רק בשנות החמישים והשישים הקנדים סללו באופן הדרגתי חלקים מהדרך ופתחו אותה לתחבורה פרטית. תחזוקת כבישים באיזורים הקרים האלו היא אתגר לא פשוט כך שגם כשהיה כביש סלול ברובו, האלסקה הייווי נחשבה לאחד הכבישים המאתגרים למטיילים. עד היום אפשר למצוא התיחסות בספרי המטיילים לציוד המיוחד שכדאי לקחת. לא רק גלגל רזרבי (רצוי שניים), אלא גם דלק במיכלים, ציוד לתיקון רכבים, מים ואוכל למקרה שנתקעים. ההנחה היתה שקשה לחצות את הדרך בלי לסדוק שמשה או את החלק התחתון של הרכב.

אני יכולה להעיד שהיום האלסקה הייווי היא כביש נוח לנסיעה כמעט לכל אורכו. רק פעם אחת נתקלנו בקטע עמוס במיוחד בבורות בכביש ו"מדרגות" של frost heaves, הכינוי המקומי לקימורים בכביש שנגרמים בגלל קפיאת האדמה בחורף. המהמורות מסומנות היטב בדגלים כתומים כך שאין בעיה לדהור היום במהירות של מאה ועשרים קמ"ש לאורך ההייווי ולהאט רק כשצריך. זה משמעותי מאד כשמדובר בקטע כביש של 2300 קילומטר!

נוסעים לאורך האלסקה הייווי דרומה

למעשה, חלק מהאלסקה הייווי כבר נסענו בדרך הלוך לאלסקה, מוויטהורס ועד צומת טוק באלסקה (נקודת הסיום הרשמית של הכביש). הפעם נסענו בחזרה עם סטייה של יומיים בהיינס עליה סיפרתי בפוסט הקודם. בתכנון המקורי רציתי לקחת מעבורת מהיינס אל עבר העיירה שבצד השני של המפרץ, סקגווי ההיסטורית, ומשם להתחבר בחזרה לאלסקה הייווי.

כשהתחלתי לברר לגבי התאריך בו יצאנו מהיינס ראיתי שלא רק שהמעבורת יקרה מאד (את זה כבר ידעתי) אלא שהשעות שלה מאד לא נוחות לנו. כדי לנסוע במעבורת היינו צריכים למרוח חצי יום בהיינס ולהגיע לסקגווי אחר הצהריים, מה שלא היה מותיר לנו יותר מדי זמן לטייל שם. החלטנו לוותר על השיט ובמקום זה לצאת בבוקר בדרך היבשתית מהיינס. התחברנו כך לכביש האלסקה הייווי ונסענו הלאה עד וויטהורס.

בוויטהורס כבר בילינו ארבעה ימים בדרך צפונה לכיוון אלסקה. הפעם רק עברנו בזריזות כדי לעשות קצת קניות בסופרמרקט המקומי (מומלץ בחום, יש להם סניף מדהים של Real Canadian Superstore!) והמשכנו הלאה בכביש. החלטנו להאריך קצת את הדרך בנסיעה לעבר היישוב Carcross. השם לא קשור למכוניות אגב, המילה קאר היא קיצור לקאריבו במקרה הזה ומדובר בנקודת מעבר לעדרי קאריבו ענקיים.

בדרך עצרנו לתצפית על אגם האזמרגד – emerald lake. שעת בין הערביים החשוכה קצת לא איפשרה תמונות מאד מוצלחות אבל אפשר לראות שגוון המים הוא אכן טורקיז ירקרק יפהפה.

20170904_163412

נקודת עניין אחרת לאורך הדרך היא המדבר הקטן בעולם: מדבר קארקרוס. אוסף קטן ומפתיע של דיונות באמצע היוקון.20170904_164734

כבונוס קיבלנו גם דב גריזלי חביב שישב לו לצד הדרך ולעס עשב אדמדם. איכות התמונות מהטלפון שלי לא מצדיקה שילוב תמונה כאן, אז רק דמיינו לעצמכם את התמונה.

המשכנו לנסוע לאורך האלסקה הייוויי גם כשהחשיך, למרות שזה לא ממש מומלץ. לאורך כל הדרך יש אזהרות מפני מוסים על הדרך, וגם קריבו. ראינו לפחות שני מוסים וקריבו אחד דרוס והם גרמו לנו להיות ממוקדים מאד בשולי הכביש. הדבר האחרון שאתה רוצה זה להתנגש במוס על האלסקה הייווי. אין קליטת סלולר ואין שום דרך להזעיק עזרה, למעט לחכות לרכב שיעבור (מה שלא קורה הרבה בשעות הערב). חוץ מזה, כשרכב כמו שלנו מתנגש במוס, לא ממש נשאר למי לעזור.

ניסינו לעצור ללינה בדרך אבל המוטל שמצאנו היה די מלא. הציעו לנו חדרון במעין מתחם קטן, בלי שירותים ומקלחת צמודים. כדי לצאת לשירותים בלילה צריך לעבור למבנה אחר. מילא הדובים והמוסים, אבל קור אימים כבר בלילה ונראה לנו קצת מוגזם להתחיל לטייל בחוץ כדי להגיע לשירותים. חוץ מזה, כששאלנו לגבי אינטרנט, הסתבר שזה משאב מוגבל מאד אצלם. היו מוכנים לתת לנו גישה כדי לבדוק אימיילים אבל לא שום דבר חוץ מזה כי הם משלמים לפי בייטים בערך. בקיצור, הודינו לבעלת המוטל והמשכנו בדרכנו. הצלחנו לנהוג עד היישוב ווטסון לייק, סה"כ יום של 850 קילומטר. מצאנו חדר במוטל מקומי ועצרנו ללילה.

ווטסון לייק

ווטסון לייק הוא אחד היישובים שהתפתחו בעיקר בעקבות סלילת האלסקה הייויי. העיירונת הזאת נמצאת בערך בחצי הדרך בין וויטהורס לפורט נלסון (העיירה הבאה על הכביש) ולכן כמעט כולם עוצרים כאן.

אחד מסוללי האלסקה הייוויי, התגעגע הביתה וקבע בעיר שלט עם המרחק עד עיר הולדתו. אחרים הוסיפו עוד שלטים וכך נולדה מסורת מקומית של קיבוע שלטים בנקודה מסוימת בעיר. כיום יש למעלה ממאה אלף שלטים שהוסיפו מטיילים שעברו בעיר, במקום שנקרא "יער השלטים". אכן, לגמרי אווירה של יער שאפשר לשוטט בין השבילים שלו ולראות עוד ועוד שלטים.

20170905_092519 20170905_092932

במקום יש גם מרכז מבקרים שמספר על האטרקציה המיוחדת הזו. אפשר גם לקבוע שלט משלכם אבל אנחנו ויתרנו והמשכנו הלאה בדרכנו.

מווטסון לייק הכביש פונה מזרחה ודרומה, אל תוך בריטיש קולומביה. באופן מפתיע, בעל החיים הגדול שמשוטט כאן לצד הדרך… הוא הביזון.

20170905_123331

בקטע הזה חוצים גם את צפון רכס הרי הרוקיז, לאורך אגם מאנצ'ו היפהפה והירקרק. הגוונים הירוקים האלו נוצרים ממינרלים שמגיעים מהקרחונים הנמסים אל האגם.20170905_135839 20170905_135849 20170905_135855

בחלק הזה האלסקה הייווי הפכה מכביש דו מסלולי רחב עם שוליים מכובדים, לכביש הררי מתפתל וצר יותר. הנהיגה פחות קלה אבל הנופים מפצים על זה בגדול.

20170905_142614 מאטים קצת, ולא כי שום דבר לא בוער

את הנסיעה בחלק הזה של הכביש סיימנו בפורט נלסון, הישוב המשמעותי הבא אחרי ווטסון לייק. נותרו לנו פחות מחמש מאות קילומטרים עד סיום הכביש אז התיישבתי בערב במוטל כדי לבדוק מה עושים הלאה. כזכור, בדרך הלוך נאלצנו לשנות תכניות בגלל השריפות בבריטיש קולומביה. קיוויתי שחודש אחרי המצב ירגע ואפשר יהיה לטייל בהרים של בריטיש קולומביה שדילגנו עליהם קודם לכן.

התחלתי לבדוק מפות שריפות ואיכות אוויר וחשכו עיני. לא רק שעדיין יש עשן בבריטיש קולומביה, שריפות חדשות במדינות וושינגטון ואורגון מייצרות עשן מדרום שמגיע עד ונקובר. התמונות במפות האש היו קשות. כל רכס הרי הקסקיידס בער. סיאטל ופורטלנד סבלו מאיכות אוויר נמוכה ברמה של אחרי הפצצה גרעינית כששכבות של אפר מכסות את הכל.

לא רק שכל התכניות שלנו לטייל בבריטיש קולומביה לא יוכלו להתממש, גם לא ברור מה אפשר יהיה לעשות במקום. אין מה להתקדם לאיזור הקסקיידס (השלב הבא בטיול שלנו), זה היה ברור. אולי קליפורניה? נופ. גם קליפורניה אפופת עשן שריפות משלה, עד כדי כך שאפילו רצועת החוף מעושנת. התחלתי לבדוק נתיבים מזרחיים יותר והמצב היה עגום. גם איידהו ומונטנה עולות באש. בגליישר פארק האהוב שלנו מפנים מבקרים. למעשה, הדרך היחידה לעקוף את השריפות תהיה לנסוע עד צפון דקוטה (!) ומשם לדרום דקוטה, קולורדו, נבאדה והישר ללוס אנג'לס. כיוון שכבר היינו בכל המקומות באלו מספיק פעמים, ברור לנו היטב באיזה עיקוף מטורף מדובר. מה לעשות?

בינתיים קיבלנו התראות על אירוע זוהר צפוני משמעותי שאמור היה להגיע. פורט נלסון היא עדיין צפונית מספיק לתצפיות אורורה טובות, אז החלטנו עדיין לא להחליט ופשוט להשאר בה עוד יום כדי לנסות לראות אורורה. בערב יצאנו לאחד השדות הסמוכים וחיכינו. ראינו את הזוהר הצפוני אבל במופע לא מרשים במיוחד. לא דומה לחווית הזוהר הצפוני שהיתה לנו בביבר קריק ולא מצטלם טוב, אז תמונות אין.

למחרת יצאנו שוב לדרך. להשאר בפורט נלסון לנצח אי אפשר אז החלטנו להמשיך להתקדם ולהחליט למחרת מה לעשות. נסענו במאות הקילומטרים הבאים של הדרך עד לדוסון קריק. בדרך, האובך הולך וגובר ואי אפשר להכחיש את האפור בשמיים… נכנסנו שוב לאיזור העשן. בדוסון קריק עצרנו להצטלם בשלט שמסמן את התחלת האלסקה הייוויי –

20170907_170723

התלבטנו עם הגברת הנחמדה במרכז המבקרים לאן הלאה. מרוב יאוש כבר שקלתי לשנות כיוון לגמרי ולנסוע מזרחה. נבטל את הטיסה מלוס אנג'לס לניו יורק ונחזיר את הרכב בניו יורק בסוף המסלול. זה אמנם מחייב חציה של קנדה כמעט קוסט טו קוסט, אבל קטן עלינו. נוכל לטייל בקוויבק היפה בעונה נהדרת ושם כידוע, אין עשן. במרכז המבקרים התרשמו מאד מהגמישות שלנו. התשובה לשאלה "לאן ממשיכים" היתה "או לקוויבק או לונקובר איילנד, עדיין לא החלטנו".

בכל מקרה, כדי להמשיך מדוסון קריק חייבים לנסוע דרומה, אז החלטתי לכוון לעבר איזור ג'ספר. הוא די בדרך, הוא מקסים ובעיקר, הוא נראה נקי מעשן. כך עזבנו את דוסון קריק והמשכנו דרומה, לעבר העיירה הסמוכה גרנד פריירי. בזה סיימנו את חציית האלסקה הייווי ואת ההמשך אסכם בפוסט נפרד.

סגירת תפריט