נפרדנו מאלסקה עם חוויית גריזלי אינטנסיבית במיוחד ואז חצינו את הכביש בהא הידיעה: האלסקה הייויי. הנה סיכום הימים האלו בטיול.
כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, אחרי שראינו את אורות הצפון על הגבול בין קנדה לאלסקה וחצינו שוב את איזור פארק קלואני ביוקון, נכנסנו שוב לאלסקה. הפעם אל העיירה היינס – Haines. כמו כמה עיירות נוספות, להיינס אין קשר יבשתי ישיר אל אלסקה. אפשר לשוט בסירה לאלסקה או לעבור בקנדה אם בוחרים להשתמש בכבישים. מחירי המעבורת באלסקה יקרים מאד, בפרט להשטת רכבים, לכן בחרנו באופצית הכביש.
את הכביש היפה אל היינס תיארתי כבר בפוסט הקודם. העיירה עצמה היתה שקטה – אנחנו אחרי שיא העונה – וחביבה. כמה רחובות עם סופרמרקט, ספריה ומוזיאונים לתיירים, כולל המוזיאון היחיד בעולם לפטישים (לא ביקרנו).
אנחנו הגענו להיינס כדי לחפש דובים בשפך נהר/אגם הצ'ילקוט. מקום יפהפה שהסלמונים מגיעים אליו בסתיו והוא מושך אליו המון דייגים. המים רדודים מדי בשביל כלבי ים ואריות ים, אבל לא בשביל בני אדם, עיטים מסוג bald eagle ודובים כמובן.
כמו שרואים בתמונה, גם כאן המים עמוסים בדגי סלמון, חיים וגם מתים. הנקבות שמשריצות גוססות ומתות. אחד הדייגים במקום הסביר לנו שנקבה שכבר השריצה נמצאת כבר בתהליך ריקבון ולא אוכלים אותן. אם עולה כזו בחכה, הם מחזירים למים. מחפשים רק נקבות שלא השריצו עדיין וממש מכוונים את הפיתיון לדגים ספציפיים.
היו לנו שני לילות, כלומר יום שלם, בהיינס. בבוקר נסענו לשפך הנהר והצצנו בו, בלי יותר מדי ציפיות. אנחנו יודעים שדובים בדרך כלל מגיעים מוקדם מאד בבוקר או בשעות הערב. בתחילת העונה, כשהם רעבים, הם נמצאים יותר שעות בנהר, לאורך היום, אבל באמצע ספטמבר הביקורים שלהם פחות תכופים.
הגענו למקום, החננו את הרכב והתחלנו להסתובב. טיילנו משפך הנהר ועד האגם המקסים.
כמה מילים על אתר הצפייה בדובים הזה. בניגוד לאתר שביקרנו בו בהיידר בתחילת הטיול, כאן אין דק עץ מאורגן שמפריד בין בני האדם לדובים. בתחילת העונה, כשהדובים רעבים והדגים מלאי מרץ, אפשר לראות כאן עשרות דייגים אנושיים וממש קרוב אליהם דובי גריזלי (לפעמים יותר מעשרה בבת אחת). אם זה לא מספיק, יש גם את התיירים. אטרקציית גריזלי כזאת מושכת אליה המון תיירים, רובם בקבוצות שמגיעות באוטובוס מאוניות הקרוזים שחונות בנמל.
השילוב של מאות אנשים ועשרות דובים, קרובים מאד ובלי הפרדה, הוא בעייתי. בעיקר לדובים. הדובים מתרגלים לנוכחות האנושית ופחות נרתעים ממנה. זה גורם להם להתקרב יותר בקלות לדייגים כשאלו מוציאים דג מהמים ולנסות לקחת את הדג. דייג אלסקני לרוב מצויד ברובה רציני וכשגריזלי מתקרב אליו, הוא בהחלט עלול לירות בדב. זה קורה לא מעט באיזור הזה וזו בעיה משמעותית.
השלט הזה מסמל את הבעיה. אזהרות דובים (יש אותן בכל פינה באתר הזה שהוא גם פארק מדינה מקומי) וחורי יריה בצללית הדב שאנשים הוסיפו מן הסתם בלי אישור הרשויות…
אנחנו הגענו אחרי שיא העונה, כך שהיו מעט אנשים יחסית. בבוקר צחי הצליח לראות דב אחד דג סלמון (בזמן שאנחנו חיכינו לו בקצה המסלול שיביא את הערב) ואז חזרנו לחדר המלון החביב שלנו. אחר הצהריים יצאנו שוב לאתר כדי לחפש דובים. אחרי שישבנו יותר משעה על גדות הנהר, כבר כמעט התייאשנו. השעה היתה שבע בערב והחלטנו לנסות לנסוע עם הרכב לאורך הנהר, אולי נראה משהו. איך שחזרנו לנקודה שישבנו בה, ראינו שכולם מתקתקים במצלמות. אכן, גריזלי עבר בדיוק ליד הסלע שדן וצחי ישבו עליו קודם בסבלנות והישר אל הנהר.
במשך רבע שעה בערך, הדב דג סלמונים. אחד ועוד אחד. קל מאד לתפוס אותם והוא שולה אותם מהמים, יושב לאכול ואז ממשיך לדג הבא. כל זה במרחק של כעשרים מטר מאיתנו, על אי קטן בנהר. היה לנו ממש סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק בלייב. וכן, צילמנו סרטים במצלמה והרבה! התאורה לא משהו, אבל הנה תמונות מהסרטון שלנו –
זה לא הספיק לו והוא התקדם בנהר לחפש עוד דגים והפעם לכיוון הגדה עליה עמדנו (יחד עם עוד כעשרים אנשים אחרים). מתקרב ומתקרב, ובשלב הזה התחלנו כולנו ללכת לאט לאחור…
הדב הסתכל עלינו במבט תוהה אבל התמקד בדגים. בשלב מסוים הוא עלה על הגדה והגיע למרחק של כחמישה מטר מאיתנו. כאן כבר שמחתי שבכל זאת הבאתי איתי את ספריי הדובים שלנו… ההתרגשות היתה עצומה.
וכן, זה קרוב מדי לדב גריזלי. אל תנסו את זה בבית. לא קרה כלום, כי במפגשים האלו נדיר מאד שדב יתקוף אדם. כאמור, זה אתר בעייתי מבחינת הקרבה בין גריזלים לבני אדם, אבל עד היום מי שנפגע בהתקלויות זה אך ורק הדובים. ברור מי המין המסוכן יותר בין השניים.
הדב המשיך במסע הדיג שלו לאורך הגדה ונעלם בין השיחים. כולם חזרו לנשום ואנחנו עזבנו את המקום.
עם החוויה המדהימה הזאת, נפרדנו מאלסקה. למחרת בבוקר יצאנו שוב לדרך והפעם דרומה, לחצות את האלסקה הייווי. וזה כבר שווה פוסט נפרד שיבוא בקרוב.