יריד משעשע בפאלמר, המוני סלמונים ומפלי מים בואלדז ואפילו אורות הצפון! סיכום של עוד כמה ימים מוצלחים באלסקה.
אחרי שיט הלוויתנים עזבנו את סיוורד וחזרנו לעוד לילה באנקורג'. התכנית היתה לבקר בדרך בקרחון פורטג' שפיספסנו בדרך הלוך בגלל מזג האוויר. ובכן, מזג האוויר לא השתפר במיוחד. פנינו בכביש אל הקרחון וככל שנסענו, השמיים הפכו מעוננים יותר, הגשם והרוח התחזקו.
נכנסנו למרכז המבקרים של הקרחון ושם שכנעו אותנו לא להמשיך לנסוע לויטייר דרך המנהרה. הם הסבירו לנו שמזג האוויר הסגרירי מגיע בדיוק משם ושממילא לא נראה שם כלום מרוב ערפל. המרכז עצמו מקסים, אגב. בילינו בו כחצי שעה בין המוצגים וראינו בו סרט על האיזור, מהמוצלחים שראינו עד היום במרכזי מבקרים.
בדרך לאנקורג' עברנו לשמיים בהירים יותר ועצרנו במפרץ במקום שנקרא בלוגה פוינט. לוויתני בלוגה לא ראינו, אבל כן ראינו קצת שמש!
המשך היום הוקדש לסידורים, כביסה, עבודה ומנוחה.
ביקור בפאלמר – יריד וארוחת ערב
למחרת המשכנו לעיר הסמוכה פאלמר. רק שעה נסיעה, אבל כיוון שזה היה לכיוון המשך הדרך שלנו והיתה שם לינה זולה, הזמנתי שם מלון. בבוקר, יצאנו לבקר ביריד מדינת אלסקה – Alaska State Fair. למי שלא מכיר, ירידים כאלו הם מסורת אמריקאית רבת שנים. לכל מדינה ולכל מחוז יריד מקומי. הדגש העיקרי הוא על תצוגת התוצרת החקלאית אבל מסביב יש המון אווירה ובילויים. בסופי שבוע יש גם הופעות שוות במיוחד, אבל אנחנו היינו ביום חול רגוע.
דיברנו קצת עם נציגי מושל אלסקה והם נתנו לדן להרגיש ממנעמי השלטון (לפחות ביריד).
האוכל התאפיין בסגנון אלסקני. היו צדפות מאלסקה וגם מבחר המבורגרים ונקניקיות מבשר ביזון, מוס וקריבו. כמובן, היו גם שלל דוכנים של צ'יפס והמבורגר רגילים ויקרים.
ביתן ענקי הוקדש לתחרויות. אלו הזוכים בתחרות העוגות והעוגיות. היו גם מדפים לשימורים תוצרת בית, לאלכוהול תוצרת בית ועוד.
כמובן, תצוגת ירקות ענקיים במיוחד. ביום בו ביקרנו נערכה גם תחרות שקילת הדלעת הענקית. חלק מהדלעות עברו את האלף פאונד.
היתה תצוגה של חיות משק שזכו גם הן בפרסים. ביניהן מצאתי את הריינדיר הזה –
לא צפיתי בהופעה, כי זה היה לי מזעזע מדי, אבל היה רודיאו קופים. כלומר, קופי קפוצ'ין רוכבים על כלבי רועים וכביכול רועים ככה עדר של כמה כבשים. מסוג המופעים שבישראל לא יקבל אישור אבל כאן יש פחות דאגה לרווחת בעלי חיים, בדגש על חיות בר.
עוד הבדלים תרבותיים… הגרלה שבה אפשר לזכות ברובה –
הטלפונים שלנו לא ממש עבדו ביריד. כשהתפצלנו, היינו צריכים לקבוע נקודת מפגש. הבמה של המופעים נבחרה כנקודה הזו, כי תמיד אפשר היה לשבת ולהציץ במופע התורן. אחרי סיבוב בביתנים החקלאיים מצאתי את רון ודן יושבים על הספסלים וצופים בהופעה של קוסם. לקח לי זמן להבין איפה צחי נמצא…
רון העדיף להשאר לצפות במופעים הבאים ואני ודן המשכנו לשוטט בין הביתנים. בצבא האמריקאי הציעו לדן ספינר בחינם. הוא סירב, כך שלא נדע לעולם על מה היו מחתימים אותו אם היה אומר כן. את המדים והציוד כן בדקנו.
דן התעקש גם לקיים את חווית היריד כהלכתה ועלה לסיבוב על שניים ממתקני העינויים בלונה פארק. על צמר גפן מתוק הוא ויתר.
לפני סיום התכנסנו שוב מול במת ההופעות והפעם דן היה זה שעלה להשתתף במופע של השלכת פלצור (לאסו). הוא קיבל תעודת השתתפות במופע, שנחתמה ביריה, במסורת המערב הפרוע.
אחר הצהריים נפרדנו מהיריד, עברנו צ'ק אין זריז במלון ויצאנו לארוחת ערב בבית של משפחה מקומית. את קתרינה הכרתי אונליין כשהעליתי שאלות לגבי הביקור באיזור באתר כלשהו. היא ענתה וגם הציעה להפגש אם נגיע לאיזור פאלמר. יצרנו קשר באימיילים ואכן, הגענו לבקר אותה ואת המשפחה המקסימה שלה. היה ממש נחמד ומעניין. קתרינה נולדה וגדלה באלסקה והיה לה המון דברים מעניינים לספר לנו על החיים במקום. מטבע הדברים, אנחנו התעניינו בהתמודדות עם החורף העז. מסתבר שהקור לכשעצמו פחות מפריע, אבל הרוח זו כבר בעיה. אם יש רוח, הטמפרטורות יורדות עוד יותר, והרוח גם גורפת שלג ועורמת אותו בצורה שמפריעה. זה לפחות מספק עבודה לאנשים כמו טרי, בעלה של קתרינה, שיוצאים בחורף לפנות שבילי כניסה לבתים באמצעות כלים מכאניים כבדים. בקיץ, יש עבודה בבנייה אבל בחורף הקרקע קפואה כך שהעובדים בתחום הבנייה עוברים לעבוד בתחום פינוי השלג. מין סידור קבוע שכזה באלסקה.
שמענו גם על ההתבססות על ציד ודיג כאורח חיים. כמעט כל מי שגר באלסקה – גם מי שגר בעיר – צד ודג לצרכי מאכל. קוראים לזה subsistence ולכל תושב יש זכות לקבל רישיון ציד ורישיון דיג בהיקף מוגבל. בעונת הציד (הסתיו) יוצאים לצוד את החיה שהוקצתה לך ברישיון. זה יכול להיות צבי או מוס, והרישיון יציין את מין הפרט. מותר לך לצוד רק את החיה שקיבלת רישיון לצוד וכך למעשה מתבצעת בקרה על גודל האוכלוסיה של חיות הבר הללו. בנוסף, מותר לדוג ויש גם רשיונות דיג מיוחדים למיני הסלמון השונים, שוב במטרה לווסת את היקפי הדיג לפי איזורים וסוגי דגים. הרישיון לרוב קובע כמות לכל יממה, ומה שעושים זה לצאת לדוג ב-11 בלילה, כך שאת הדג השני דגים אחרי חצות. זה סידור נוח מאד כיוון שהשמש ממילא לא ממש שוקעת בקיץ ויש אור כמעט כל הלילה.
בשר הוא חלק חשוב בתפריט כאן. מזון שמביאים מקנדה או מדינות ארה"ב הדרומיות הוא יקר מאד בגלל ההובלה. לכן בעצם ההסתמכות על הציד והדיג. אבל זה לא הכל. גם בעלי החיים שנדרסים מנוצלים לאכילה. לנו זה נשמע מגעיל כי אנחנו רגילים לפגרים מעוכים של חיות קטנות. באלסקה, כמה מאות איילי מוס ענקיים נהרגים כל שנה בכבישים. הבשר לא מתקלקל בגלל הקור וככה שוכבים להם כמה מאות קילו של בשר איכותי על שולי הדרך. במקום לבזבז משאבים על פינוי הפגר, הרשויות מנהלות רשימה של משפחות שמתנדבות להגיע ולבתר אותו למאכל. ברגע שיש מוס דרוס, מקפיצים את המשפחה הבאה בתור. אם לא מגיעים למקום בזמן, הזכות תעבור לבא בתור.
בקיצור, היה מעניין מאד והרווחנו חברים חדשים. הדילמה היחידה שנותרה בסוף הביקור היתה אם הם יגיעו לבקר אותנו לפני שאנחנו נחזור לבקר אותם בפאלמר…
גלן הייווי והגעה לואלדז
עזבנו את פאלמר ועלינו על הכביש שחוצה את אלסקה ממערב למזרח בחלק הדרומי – Glen Highway. הכביש התגלה כממתק נופי אמיתי. בחלק הראשון של הנסיעה, עברנו ליד קרחון מתנוסקה הענקי. גם הוא מצטמצם וכבר לא קרוב מאד לכביש אבל עדיין מרשים מאד.
לאורך הכביש גם נתקלנו בצבעי השלכת העזים. לא, זה לא כמו צבעי שלכת של מזרח ארה"ב, אבל עצים מסויימים עוברים לצבע זהוב בוהק ועל הקרקע יש עשב אדום במיוחד והשילוב יפהפה.
הנסיעה בכביש לא תמיד קלה. ברובו הוא כביש נוח, אבל יש קטעים מפותלים וצרים. כמו תמיד באיזורים האלו, העיניים בודקות כל הזמן את השוליים. אין הרבה רכבים על הכביש, אבל החשש הוא ממפני מוס שיכנס אל הכביש בהפתעה. נוכחנו לראות במו עינינו שהדברים האלו קורים. כמה רכבים לפנינו, רכב גדול התנגש במוס. הנהג סיפר שניסה להתחמק והצליח חלקית. רק הראש של המוסית הצעירה הזאת פגע ברכב וזה הספיק כדי להרוג אותה במקום, וגם לרסק את השמשה, להעיף את אחת המראות ולגרום נזק לאותו צד של הרכב. לא מדובר במאזדה או יונדאי משפחתיות. הנזק הזה נגרם למשאית פורד גדולה ומאסיבית ממוסית נקבה צעירה וקטנה יחסית. לפחות הנוסעים לא נפגעו.
בצומת של העיירה גלנאלן פנינו דרומה אל עבר היעד הבא שלנו, העיירה ואלדז. כמו סוארד, גם ואלדז היא עיירה ששוכנת במפרץ פיורדים קסום בחוף הדרומי של אלסקה. הנופים התחלפו מול העיניים ולפתע הופיעו גם קרחונים ליד הכביש.
התקרבנו ועצרנו ליד פארק קרחון וורת'ינגטון שם הלכנו כמה מאות מטרים לכיוון הקרחון. היה מאד קר ודי סגרירי אז ויתרנו על מסלול מאתגר יותר שהיה מקרב אותנו ממש עד הקרח.
אחרי הקרחון הדרך עברה בקניון קיסטון, אולי קטע הדרך הנופי ביותר שנסענו בו אי פעם. הכביש מתפתל בקניון צר וגבוה וכל כמה עשרות מטרים נשפכים למטה מפלי ענק שחלקם ממש מרטיבים את הכביש. זה בהחלט קטע ששווה יהיה לראות כשנסיים את הטיול ונערוך את הסרטונים ממצלמת הרכב. בינתיים, תמונה של אחד המפלים ליד הכביש –
מהקניון יוצאים אל הפיורדים המדהימים של ואלדז. הכביש ממשיך למרגלות ההרים עד למפרץ עצמו. עצרנו בבסט ווסטרן בחדר שהוזמן מראש. חדר קטן יחסית לבסט ווסטרן ובמחיר לא זול בכלל אבל העיקר כאן זה המיקום. נוף מרהיב של הרים מושלגים מכל עבר, כולל מהחניה של המלון –
ביקור בואלדז
גשם ירד כמעט בכל הזמן שהיינו בואלדז. גם דרך העננים, הערפילים והגשם אפשר היה לראות עד כמה המקום הזה מהמם ביופיו. כשלפעמים יצאה השמש, הנשימה נעתקת. הנה כמה תמונות –
מזג האוויר מנע מאיתנו לטייל במסלולים בהרים אבל בכל זאת ביקרנו בשני מקומות.
מוזיאון ואלדז
מוזיאון לא גדול אבל מעניין מאד שמספר על ההיסטוריה של העיר. כמו הרבה מקומות בצפון הרחוק, ואלדז הוקמה בימי הבהלה לזהב. מחפשי הזהב האמריקאים שטו בספינה על לחופי אלסקה. מהעיירה סקגווי הם נסעו ליוקון, למה שהפכו להיות וויטהורס ודוסון סיטי בקנדה. בניסיון להגיע ישירות לטרטוריה אמריקנית, חלק ממחפשי הזהב שטו עד לואלדז ומשם ניסו להגיע ליישוב החדש פיירבנקס.
עם השנים הנתיב בין ואלדז לפיירבנקס פולס והתפתח לכדי הכביש הראשי שהוא היום. זה היה למעשה הכביש הראשי באלסקה והמוני מחפשי הזהב עברו בו. כנהוג, בנקודת ההגעה שלהם התפתחה תשתית של שירותים. המתעשרים האמיתיים מהבהלה לזהב היו אותם סוחרים שמכרו למחפשי הזהב, ציוד ומזון וכך התפתחה ואלדז לישוב משגשג.
בשנת 1964 ואלדז נפגעה קשה מאד ברעידת האדמה שזעזעה את אלסקה. רעש בעוצמה של יותר מ-9 בסולם ריכטר, השני בעוצמתו אי פעם בעולם, פשוט העלים בים חלק מהעיר. עשרות אנשים נספו באסון ורוב המבנים בעיר לא היו ראויים למגורים יותר. הסתבר שהעיר נבנתה על קרקע חולית ולא יציבה שהיתה פגיעה במיוחד לרעשי אדמה. הפתרון היחיד היה להזיז את העיר כולה, וכך נבנתה ואלדז מחדש כמה קילומטרים מהמיקום המקורי שלה. שרידי העיר המקורית הועלו באש וכיום כמעט אין זכר לישוב הישן.
25 שנים מאוחר יותר ואלדז עלתה שוב לכותרות בהקשר טראגי. הנפט שמופק בים הצפוני מובל בצינור ענקי לאורך כל אלסקה עד לואלדז ומשם מכליות ענק לוקחות אותו הלאה למזקקות בארה"ב. בשנת 1989 מכלית שנקראה אקסון ואלדז יצאה מהנמל ועלתה על שרטון. דליפת הנפט העצומה גרמה לנזקים אקולוגיים מקיפים בשטח ניכר מחופי אלסקה, חלקם עדיין ניכרים כיום, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר.
כל אלו מסופרים במוזיאון המצוין והקטן של ואלדז.
מדגרת סלומון
כן, אני יודעת שלדג קורים סלמון אבל למדגרה הזאת קוראים במקרה סלומון. מעין מפעל קטן שבו מדגירים ביצי סלמון ומשחררים אל פתח נחל קטן שזורם אל המפרץ (ויש מאות כאלו, אם לא אלפים). הסלמונים יוצאים אל האוקיינוס ואחרי שבע שנים חוזרים הביתה אל המדגרה, שם "קוצרים" אותם באמצעות סולמות סלמון.
שפע הסלמונים באיזור כולו פשוט בלתי נתפס. במרחק מאות מטרים מהמדגרה, יש סלמונים בכל שפך נחל וכל ערוץ קטן. חלק מהערוצים התייבשו כבר ופשוט מכוסים בפגרים של סלמון. הסלמונים המתים מגיעים אפילו עד הכביש, אל תשאלו אותי איך בדיוק. היכן שיש מים, הסלמונים מצטופפים כמו דגים בקופסת סרדינים. השפע הזה מושך אליו המון בעלי חיים כמובן. ככה זה נראה ליד המדגרה – ערוץ נחל עם אלפי דגים מצופפים ועוד מאות דגים על הגדה. לידם יושב דב שחור ומחכה עד ששוב יהיה לו מקום בבטן לעוד דג שמן –
בחוף שליד המדגרה שוב מצטופפים סלמונים וחלקם מנסים ממש לעלות על החוף. יש גם כאלו שמצליחים ונשארים למות על החוף. במים יושבים אריות ים וכלבי ים, דגים קופצים עליהם ומדי פעם, כשמתפנה להם מקום בבטן הם פוערים את הפה ותופסים את אחד הדגים…
אחרי שני לילות בואלדז נפרדנו ממנה בהבטחה הקבועה ש"עוד נשוב לכל ישוב" והמשכנו הלאה.
זוהר הצפון ביוקון
מואלדז נסענו לטוק, העיירה בה התחלנו את הביקור שלנו באלסקה ומשם החוצה מאלסקה. חזרנו על עקבותנו ביומיים האלו והוספנו לנו רק יעד אחד נוסף באלסקה, העיירה היינס שמחוברת יבשתית לקנדה.
הכביש מואלדז יפהפה בכל מזג אוויר.
גשם ירד לסירוגין לאורך הנסיעה וקצת לפני ההגעה לטוק התחלנו לראות קשתות. לפעמים שתיים ושלוש קשתות בבת אחת.
המשכנו לעבר הגבול ואחרי מעבר גבול נוסף, חזרנו לקנדה. עצרנו ללינה בעיירה קטנטנה ליד הגבול בשם Beaver Creek. כשהגענו היה גשום ומעונן, אבל השמיים התבהרו ובערך ב-11 בלילה, לפני שהלכנו לישון צחי ניגש לסגור את הוילונות ושם לב שיש משהו ירוק בשמיים. הזוהר הצפוני! מיד התלבשנו כולנו ויצאנו החוצה. אכן, אורות ירוקים בשמיים! נסענו בהתרגשות למרחק של כמה קילומטרים על הדרך כדי להתרחק מאורות המלון וזכינו למופע אורורה בוריאליס מרהיב. צילמתי רק עם הטלפון ואני מקווה שאפשר לראות עד כמה הדבר הזה מרשים. התצורה משתנה כל הזמן וזו חוויה מדהימה בזמן אמת. היה קר מאד בחוץ (בערך אפס מעלות) אבל לגמרי היה שווה את זה.
חוצים את פארק לאומי קלואני
חזרנו בדרך בה הגענו עד צומת היינס ג'נקשן שם פנינו להיינס. נסיעה ארוכה ויפהפיה. למעשה, בין ואלדז להיינס עקפנו את רכס הרי ווראנגל סיינט-אליאס. מדובר ברכס ההרים הגבוהים ביותר בצפון אמריקה. גבוהים יותר מהרוקיז ויותר מדנאלי. המקום הוא פארק לאומי ענק, כשבצד האמריקאי הוא נקרא פארק לאומי ווראנגל-סיינט אליאס ובצד הקנדי הוא נקרא פארק קלואני. שניהם לא מאד נגישים אלא אם כן יש לך רכב שטח (ורשות לנסוע בו בשטח), או שאתה הלך מצטיין. לחלופין, אפשר לשכור טיסה בשמי הפארקים. אנחנו הסתפקנו בביקור במרכזי המבקרים והצצבהרים לאורך הדרך.
הנה כמה תמונות מהיום הזה ששילב מראות של פסגות הרים עם שלג טרי וצבעי שלכת עזים. בדרך עברנו בלייק קלואני ובאגם נפלא אחר ששטו בו ברבורים.
הסיכום מתחיל להתארך ואנחנו צריכים לצאת כאן כדי לנסות לראות שוב את אורות הצפון. המשך יבוא!