ימים 85-86 – ממונטנה לאיידהו

הבלוג שוב בפיגור אחרי החיים. ככה זה כשלא תמיד יש קשר אינטרנט יציב, מחשב פנוי או אפילו זמן פנוי… אז באיחור אופנתי, כרגיל, הנה עדכונים אודות קורותינו במערב.

אחרי כמה וכמה ימים מופלאים בגליישר, הגיע הזמן לעזור את באב שלנו (לא באב אל וואד, אם כי גם באב שבמונטנה, היתה נצורה במשך כמה שבועות בשנת 1947 ושיירות פרצו את הדרך אל באב, בשלג הכבד של אותו חורף, עם מצרכים לרעבים). שבנו וחצינו את הפארק מערבה, שוב בדרך הנופית היפה בארה"ב, Going to the Sun Road.

IMG_5365

התמונות לא מצליחות להעביר את המראות. יש מקומות עוצמתיים שפשוט צריך להיות בהם כדי לקלוט את הגדלים והיופי.

אחר הצהריים עבר בנסיעה לא מסעירה במיוחד עד העיר מיזולה, שם עצרנו לחניית ערב במוטל סופר 8 לא מסעיר גם הוא. מיזולה עיר חביבה וטיפוסית לערי המערב. אנחנו כבר לא ממש צריכים ניווט במקומות האלו… מוצאים את הרחוב הראשי, שהרבה פעמים פשוט נקרא "מיין סטריט" ומוצאים לאורכו את כל מה שצריך. בעיר/עיירה בגודל של מיזולה אפשר למצוא סניפים של הכל, החל מוולמארט ומקדולנדס וכלה בגלידריות המוכרות וחנות של בארנס אנד נובלס. ארה"ב מאד אחידה מהבחינה הזו, והבאמת שזה נוח. הסניפים גם נראים בדיוק אותו הדבר מבפנים, וכשאתה נכנס לוולמארט למשל, אתה יודע בדיוק איפה לפנות כדי למצוא את משחת השיניים שלך,

יום 86 – קופצי עשן במיזולה ואינדיאנים אוכלי סלמון באיידהו

לפני שעזבנו את מיזולה בבוקר המחרת, נסענו לבקר את קופצי העשן, יחידת העלית הפדרלית שעוסקת בכיבוי שריפות קטנות במערב ארה"ב. הרעיון הוא כזה: מגדלי תצפית, אותם אפשר לראות בפסגות הרים ביערות שבמערב, מאתרים שריפות בעודן קטנות יחסית. מיד עם גילוי השריפה, ובתנאי שהיא עדיין קטנה יחסית, מוקפצת קבוצה של כבאים ומוטסת אל המקום. הכבאים הללו  צונחים אל המקום כשהם נושאים איתם מסורים מכאניים ושאר כלי משחית ותפקידם לכרות במהירות שיא את העצים מסביב לשריפה ולמנוע התפשטות שלה. כשהם מסיימים את עבודתם, הם צריכים לאסוף את כל הציוד, כולל המצנח, ולצעוד ברגל עם משקל של עשרות ק"ג על הגב עד לנקודת איסוף על כביש (לפעמים במרחק של כמה ימי הליכה). אלו הם קופצי העשן – Smoke Jumpers וביקרנו במרכז המבקרים בבסיס שלהם במיזולה. למרבה השמחה, הביקור הוא בבסיס הפעיל, כך שלא רק שמקבלים הרבה הסברים, אלא גם רואים את מי שנמצא במשמרת באותו זמן, גברים חסונים ומשופמים, שעסקו בארגון ציוד, קיפול מצנחים ועוד.

IMG_5379

אחרי הביקור המעניין, חזרנו לרכב ונסענו הלאה, לכיוון איידהו. אחרי מספר שעות נסיעה בתוואי נוף של יערות, הרים והרבה שדות יבשים (בלי תפוחי אדמה בכלל), הגענו לעיירה סלמון.

באיזור זה חיו שבטי השושוני-להמיי, או כפי שהם נקראים בשפתם, האגה-דיקה, כלומר, אוכלי הסלמון. משבט זה יצאה האינדיאנית המפורסמת ביותר במערב, אישה בשם סקג'וויה, הידועה לכל ילד אמריקאי כמי שהצילה את המשלחת של לואיס וקלרק למציאת נתיב נוח למערב. סקג'וויה נחטפה מהשבט שלה בעודה ילדה ונלקחה לאיזורי האינדיאנים של צפון-דקוטה. שנים מאוחר יותר, לואיס וקלרק הגיעו לאיזור כשהם מודאגים לגבי המעבר בהרי הרוקיז. בעלה של סקג'וויה, סוחר פרוות צרפתי, המליץ עליה כמורת דרך ומתורגמנית לשבטי האיזור וכך הצטרפו שניהם למשלחת.

בעיירה סלמון יש מרכז מבקרים שמספר בפירוט את סיפורה של סקוג'וויה ובעיקר את זה של בני עמה, האגא-דיקה. הספקנו לבקר במבנה המרכזי, לקרוא במוצגים ולראות סרט הסבר, ואז לגשת לפגוש נציגים מקומיים מהשבט, שעסקו בעיבוד עורות ובלימוד הילדים בבית הספר הפתוח. פתוח, במשמעות של מתחת לעץ. מדובר בשילוב של הדגמות ופעילות אמיתית לילדים בחודשי הקיץ –

IMG_5406

היה ביקור מעניין למדי. תוך כדי, ניסיתי למצוא לנו לינה בעיר והסתבר שסלמון מלאה בתיירים. שילוב של אירועים של האינדיאנים, תערוכת קווילטים ובעיקר חתונה מקומית שהגיעו אליה אורחים. בסופו של דבר מצאנו לנו לודג' נחמד מאד ולא יקר בכלל. נסענו אליו בזהירות כפי שהמליצה בעלת הבית ואכן, צבאים רבים לצד הדרך בשעות הערב, ובלי לחשוב הרבה הם גם קופצים לכביש… כשהגענו, הסתבר שהחדרים הם על חוף נהר הסלמון ויש גישה מהם אל המים. נעננו להמלצה נוספת של בעלת הבית, וצחי ודן נהננו מרחצה בנהר, לאור השקיעה המרהיבה במיוחד עקב השריפות באיזור.

IMG_5430

המים היו קרירים ונעימים, כך דווחתי, ובסיומו של יום חם מאד, הרחצה הזו היתה במקום בהחלט.

עוד תמונות ממונטנה ואיידהו –

כתיבת תגובה

סגירת תפריט