יום חמישי, 9 באפריל 2009 – נסיעה ללאס וגאס
נפרדים בבוקר מב' והוילה ויוצאים מטוסון צפונה. היעד הבא שלנו הוא לאס וגאס וזו הנסיעה הארוכה ביותר שלנו עד עכשיו. קצת עמוס באיזור פניקס אבל משם והלאה, הנסיעה מהירה וחלקה. הנסיעה עוברת ללא אירועים מיוחדים. עם הכניסה לנוואדה, האווירה משתנה קצת ובכל תחנת דלק בערך יש קזינו.
באיזשהו שלב, אנחנו מדברים על סכר הובר ושוקלים לעבור דרכו בדרך הלוך, בכפוף לשעה בה נגיע. אני מסתכלת על המפה בג'י.פי.אס. מאתרת את מה שנראה לי בתור נקודה טובה לסכר הובר, הקצה הדרומי של האגם וג'י.פי. מוביל אותנו.
נוסעים המון שעות, מגיעים לאגם יפהפה, אבל סכר אין.
מסתבר שהסתכלתי על האגם הלא נכון והגענו לדרום אגם מוהאב (Lake Mohave). תצפית על האגם, איפוס מסלול וממשיכים לוגאס. אנחנו כבר רוצים להגיע למלון שלנו, ונוהגים עד ווגאס פנימה. כבר מרחוק רואים את סימני ההיכר של העיר, הפירמידה של הלוקסור, מגדל הסטטוספירה, ועוד מבנים מזדקרים וקל לראות היכן הסטריפ – אותה רצועה מפורסמת של בתי מלון/בתי קזינו. אוטוסטרדה מוגבהת מובילה אותנו היישר לשם ואנחנו מגיעים למלון שהזמנו – האקסקליבר Excalibur – מלון ענק עם חזית מצועצעת של צריחים ומגדלים צבעוניים.
החנייה במלון צפופה, אבל אנחנו מאתרים לנו מקום וגוררים את המזוודות והילדים פנימה. לובי ענק, ספק מפואר, רעש אדיר והמוני אדם מסביב. מתחילים במסע לחיפוש הקבלה, ומגלים את הכלל הראשון של ווגאס: כל הדרכים מובילות לקזינו (או דרכו). מסתבר שהחוקים המודרניים להגבלת העישון דילגו על בתי הקזינו של ווגאס ואיזור ההימורים אפופי עשן סיגריות. מרגישים קצת כמו בסרט, רק לא ברור אם זה סרט שהיינו רוצים להיות בו.
החדר גדול ומרווח, והעיצוב מהודר ועם זאת לא מאד מזמין פנים. חדר המקלחת מבטא היטב את התחושה – חדר גדול, הרבה שיש אבל אין אמבטיה, רק מקלחת. הרושם שלי הוא שרוצים שתרגיש עשיר, אבל שלא יתחשק לך להיות הרבה בחדר ותעדיף לרדת לקזינו.
הזמנו מראש את המלון לארבעה ימים, אחרי שקראנו על שלל האטרקציות במלונות השונים. המחיר, כולל כל המיסים והתוספות: $220 לכל ארבעת הלילות, כלומר מחיר ממוצע של $55 ללילה (כולל לילות של סוף שבוע). המחירים משתנים מוגאס מתאריך לתאריך, בהתאם לביקוש (שנגזר גם מכנסים שיש באיזור). אפשר להזמין בבוקינג דרך הקישור הזה. אגב, ב-2009 לא היה אינטרנט אלחוטי, וחיבור קווי היה בתשלום נוסף של $14 ליממה. עוד אחד מחוקי ווגאס – התשלום הבסיסי לחדר זול, ועל התוספות משלמים ולפעמים ביוקר.
הערב עוד צעיר ואנחנו יוצאים אל העיר הגדולה. אכן גדולה. מדובר, טכנית, ברחוב אחד, אבל איכשהוא המדרכות מפתלות אותך בין מלון אחד לשני (כלומר, בין קזינו אחד לשני). הרבה רעש, הרבה אנשים, ואנחנו מחזיקים את הילדים טוב טוב וחוצים לעבר האמ.ג'י.אמ. רק בגלל שיש אריה שואג בפתיח של סרטי אמ.ג'י.אמ. החליטו לענות כמה אריות מסכנים ולגדל אותם בכלוב זכוכית מוזר מעל המון אנשים שלוטשים אליהם עיניים. ממש לא אהבנו והמשכנו הלאה.
הטעם הרע והקיטש רק מתגברים ואנחנו מוצאים את עצמנו מול הריינפורסט קפה. יש בזה בהחלט משהו משעשע ומעניין. המון צבע, המון אורות מהבהבים, חיות ענקיות מפלסטיק שזזות ועושות קולות. התור לבית הקפה ארוך מאד והילדים מתחילים להשתולל ולהשתגע לנו קצת מרוב גירויים. אנחנו יוצאים החוצה אל הרחוב והולכים הלאה. האווירה מאד לא נעימה לנו. הרבה גברים צעירים עם בירות ביד, הרבה צעקות ורעש. סרסורים עומדים בכל פינה ומנסים לשווק את הסחורה באמצעות דחיפת כרטיסים לכל גבר ברחוב. אמנם מתעלמים מאיתנו, אבל הריצפה מכוסה בכרטיסים שנזרקים ועליהם תמונות עירום מלא. מזל שהילדים קטנים מכדי להבין בדיוק במה מדובר, אבל גם ככה לא נעים לנו להסתובב איתם שם ואנחנו מחליטים פשוט לחזור למלון.
אחרי שחוזרים, מתקלחים ומרדימים את הילדים, מזמינים פיצה לחדר לי ולצחי מאחד הברושורים שדחפו לנו מתחת לדלת. הפנטזיה לפיצה עד החדר לא מתתמשת, וצריך לרדת לאסוף את הפיצה מהלובי הרועש. הדיל המרעיש של פיצה גדולה ב-$10 איכשהו מטפס ועולה ל-$20 כולל התוספות והטיפ. עד היום לא הבנתי את התחשיב, אבל הם הבינו.
יושבים במלון ותוהים איך אנחנו עוברים ארבעה ימים במקום המוזר הזה. מתחברים לאינטרנט היקר ומתחילים לבדוק שינויים בתכנית. מחליטים לקצר את השהות בוגאס לשני לילות. ביטול שני הלילות הנוספים קל מאד – ואין כל חיוב עבורם.
יום שישי, 10 באפריל 2009 – סכר הובר ולאס וגאס
בבוקר אנחנו קמים ונוסעים לחפש קפה וסופרמרקט בווגאס. מסתבר שמסביב לסטריפ יש איזורים שפויים יותר, מרכזי קניות, סופרמרקטים ורשתות מזון מהיר. נכנסים לסופרמרקט ומצטיידים במוצרים לפיקניק. סנדוויצ'ים מוכנים, סלטים, פירות וחטיפים ונוסעים לסכר הובר.
הסכר עמוס מבקרים, אבל יש מקום גם בשבילנו. אנחנו עוברים בידוק ביטחוני, נרשמים לסיור המלא ומחכים בתור כחצי שעה עד שיתחיל הסיור. יורדים אל בטן האדמה במעלית גדולה עם חברינו לסיור והמדריך, רואים את המנהרות החצובות בסלע ואת אולם הטורבינות הענקיות. ההסברים מרתקים את אבא, אבל גם הקטנים מתעניינים מאד ונהנים מהחוויה התת-קרקעית.
אחרי שעולים למעלה, אבא עוד מבלה זמן מה בקריאת ההסברים על המוצגים השונים במרכז המבקרים, אבל אני והילדים כבר במרפסת התצפית, מחכים לו. תצפיות על הסכר מצד אחד ועל הגשר הענקי שהולך ומוקם מעל נהר הקולורדו בצד השני ואנחנו מסיימים את הסיור.
משם נוסעים לשפת אגם מיד, לחוף סמוך. יושבים על החוף, עושים פקניק עם המצרכים שקנינו בבוקר ומשקיפים על המקומיים שמורידים סירות אל המים. הילדים נהנים מאד, מרטיבים רגליים במים וזורקים אבנים לתוכם.
בערב, אנחנו מחליטים לתת לוגאס צ'אנס נוסף ולראות לפחות חלק מהאטרקציות שסימנתי לנו מראש. איך שיוצאים אל הרחובות הסואנים, הילדים נכנסים ל"מוד וגאס" ההיפראקטיבי שלהם, ואנחנו מחליטים על הפרדת כוחות. רון הולך עם אבא ודן איתי.
אנחנו נפגשים במזרקות הבלאג'יו. הילדים נפעמים מהמיצג וגם אנחנו נהנים: מזרקות רוקדות לצלילי מוזיקה ובשילוב תאורה מיוחדת. בכל רבע שעה שיר אחר מתנגן והמזרקות מופיעות ב"ריקוד אחר" והילדים מתעקשים לראות שוב ושוב. אחרי כשעה מצטרפים שוב לאשד האנשים השוטף את הרחוב. רון מתלונן שהוא עייף ואבא שלו מתלונן באופן כללי על ווגאס הרועשת והנוצצת, ולא במובן הטוב של המילה. הם מחליטים לחזור למלון, אבל דן ואני לא מוותרים. אנחנו רוצים לראות את הופעת הפיראטים מול ה-Treasure Island ואת הר הגעש מול מלון מיראז'. בדרך אנחנו עוברים גם בוונשיאן (Venetian). אולי זה העומס והצפיפות ואולי העייפות, אבל ההתרשמות העיקרית שלי היא משיאי הקיטש והטעם המצועצע שנשברים מחדש בכל מלון.
מגיעים אל ספינת הפיראטים הענקית כרבע שעה לפני ההופעה. בעיקר רואים המון המון אנשים. אי אפשר לעמוד על המדרכה מרוב צפיפות ואנשים ממש נשפכים אל הכביש. אני מחליטה שאי אפשר לעמוד עם ילד בן חמש וחצי בדוחק הזה ומשכנעת את דן להמשיך הלאה. אנחנו מגיעים את הר הגעש של המיראז'. גם שם צפוף מאד לקראת ההופעה, אבל אני מסבירה לדן איך ילד קטן יכול להגיד "אקסיוז מי" ולעבור קדימה. הוא צופה מהשורה הראשונה, ואני בעיקר צופה על הראש הקטן והחמוד שלו שלא יעלם לי. גם המיצג ה
זה גורם למזרקה של יעקב אגם להראות מאד מאופקת. מים, אורות, אש ובעיקר הרבה הלמות תופים ומוזיקה דרמטית. דן הקטן מתרשם מאד.
כבר מאוחר ואנחנו עייפים. דן בקושי ממשיך ללכת, אבל טוען בתוקף שהיה שווה. אנחנו במרחק של שניים וחצי קילומטר מהמלון, אבל בהמולת המדרכות זה נראה הרבה יותר רחוק. אני מנסה לעצור מונית ברחוב אבל כל הנהגים מתעלמים מאיתנו. בסוף נופל האסימון ואני מבינה שאסור להם לאסוף נוסעים ברחוב. פונים הצידה של כניסה של אחד המלונות, ואכן, שם יש תור מאורגן של נוסעים מצד אחד ומוניות מצד שני ושוער במדים שמחבר בין השניים. תוך דקות, אנחנו במונית. הנהג מאד נחמד, בחור היספני בעל משפחה שמנסה לדובב את דן העייף ובסוף מסתפק בלתת לו סוכריה ולדבר איתי על לאס ווגאס וגם על ישראל. כמו שאתם מבינים, הרחובות עמוסים והנסיעה לוקחת קצת זמן. סוף טוב, הכל טוב, הגענו למלון אל אבא ורון.
מחר בבוקר נעזוב את לאס וגאס ברגשות מעורבים. צחי מאד לא אהב. הילדים מציינים לטובה את מזרקות הבלאג'יו, אבל לא אהבו את העשן, ההימורים והאווירה. אנחנו צריכים קצת טבע ופנינו מועדות בדיוק למקום כזה.
