אנחנו בקנמור, אלברטה, שבקנדה וקשר האינטרנט בלודג' בו אנו שוהים פשוט לא קיים. כלומר, הם טוענים שיש WIFI, אבל אי אפשר להתחבר ליותר מכמה שניות ואפילו לבדוק דואר צריך לגשת למשרד.
אני יושבת עכשיו בסופרמרקט של סייפווי, מנצלת את הרשת שלהם לעדכונים. מקווה שאוכל להוסיף כמה פוסטים, או לפחות אחד… אז נתחיל!
היום ה-65 בטיול שלנו נפתח בצ'ק אאוט מהחדר הנחמד בפארק גליישר. למרות הנסיעה האיטית בכביש היוצא מאיזור מאני גליישר, לא ראינו חיות ונסענו הלאה אל עבר הדרך החוצה את הפארק, ה-Going to the Sun.
נוסעים לנו בדרך היפה, ליד אגם סיינט מרי ועוצרים בנקודת תצפית מקסימה הנקראת "אי האווזים". אווזים לא רואים באי, אבל שם ההשתקפות של ההרים במים נשברת על ידי איון קטן, שיוצר אפקט מקסים.
כמו שאתם רואים, אני וצחי ירדנו מהרכב להצטלם. כיוון שהנקודה פופולרית, עצרנו במרחק של כמאה מטר מנקודת התצפית וירדנו לשם ברגל. הילדים החליטו לוותר ולהתמקד במקום בנישנוש עוגיות. כיוון שלאכול עוגיות בתוך הרכב אסור, פתחנו את הדלתות, כולל של הבגאז' והם ישבו להם בנחת בשמש ואכלו.
אחרי שהצטלמנו, התחלנו ללכת בכיוון הרכב והנה התרגשות רבה בכביש. דובה שחורה יורדת עם דובון חמוד אל עבר הכביש. האשה שמראה לי את הכיוון, גם מספרת בהתרגשות שיש שני ילדים לבד שם ליד הרכב שלכיוונו הדובה צועדת…
צחי נעצר לצלם, ואני שועטת (בשקט), לעבר הרכב. לא דאגתי שהדובה תפגע במישהו, אבל כן חששתי שהילדים יכנסו לפאניקה קלה, למראה דובה הצועדת לעברם.
מצאתי את השניים יושבים בתוך הרכב, כל הדלתות והחלונות סגורים ודן אפילו חגור. הם היו מרוגשים מאד וסיפרו שראו את הדובה ומיד נכנסו פנימה וסגרו הכל. דן הוסיף שמיד חגר את עצמו, למקרה "שהדובה תתקיף את הרכב". בינתיים, הדובה הוברחה מהמקום על ידי האידיוט התורן שצעק לאחרים שיבואו לראות ואנחנו נסענו הלאה והוספנו לדון באירוע המרתק. אין ספק, לילדים יהיה זיכרון מיוחד מפארק גליישר!
נסענו בדרך היפה, על צלע ההר, עד שהגענו ללוגאן פאס. שם עצרנו לשעה קלה, שיחקנו הרבה בשלג והילדים קיבלו את תג הג'וניור ריינג'ר במרכז המבקרים. ראינו גם ביגהורן שיפ וגם מאונטיין גוטס מקרוב (העזים ממש נכנסות למגרש החנייה).
המשכנו לנסוע מערבה בדרך, שארכה זמן רב מהצפוי עקב עבודות בכביש. כל קילומטר או שניים, עוצרים אותנו לעשר דקות, בזמן שמעבירים את התנועה בנתיב אחד. לפחות הנוף מסביב משגע ויש לנו זמן לצילומים. חלק מהדרך עוברת ממש דרך מפלים שיורדים מצלע ההר ושוטפים לנו את הרכב.
לחלק המערבי של הפארק לא הקדשנו זמן רב. נסענו ליד לייק מקדולנד, עברנו במרכז המבקרים, אבל לא עשינו טיולים ביער, למרות שיש שם מסלולים נחמדים. שילוב של קשיים בריאותיים ועייפות החומר, והרצון שלנו לדחוף קדימה ולחצות את הגבול לקנדה עוד היום.
בעיירה וויטפיש עצרנו במקדונלדס, בחיפוש אחרי WIFI. ליד הכניסה, מתקן מוזר – מקום לאחסן את הסנובורד שלך, או מקלות הסקי. אתה קושר אותם למתקן, לוקח את המפתח איתך ונכנס למקדולנדס, ובסיום הארוחה, מחזיר הכל לקדמותו. נחמד ומזכיר לנו עד כמה האיזור צפוני.
מעבר הגבול לקנדה הופיע אחרי כשעה נסיעה. בחוכמתנו הרבה, לא הכנו דרכונים מראש, וכך במקום לעבור בנסיעה, עמדנו בצד, הוצאנו את הדרכונים מנבכי תאי האחסון ואז נכנסנו פנימה לנקודת הגבול. אחרי כמה דקות בתור, שאלו אותנו אם הבאנו אלכוהול או סיגריות, כמה זמן נהיה בקנדה ו…זהו בערך. אפילו לא מחתימים דרכונים.
עברנו לקנדה! חזרנו לקילומטרים במקום מיילים ומעלות צלזיוס במקום פרנהייט, אבל חוץ מזה, הכל נראה דומה בינתיים.
משכנו עוד כשעה וחצי בקנדה, עד העיירה קרנברוק, שם מצאנו מוטל נחמד ללילה, עם קשר אינטרנט טוב (שם העליתי את הפוסטים הקודמים) ופרשנו לשנת לילה. מקווה שתהנו מהתמונות של אותו היום:
כל הכבוד שלא נכנסתם לפניקה מהדובה המתקרבת – במיוחד הילדים! וכל הכבוד לדן על הטיפול היצירתי בדובה (: