חוצים את קנדה צפונה!

בפוסט הקודם סיפרתי על קורותינו ברוקיז הקנדיים. משם המשכנו לבריטיש קולומביה אותה חצינו צפונה לעבר היוקון. עברנו שבוע של חוויות ומקומות חדשים באיזורים פחות מוכרים והנה הסיכומים והתמונות.

עוברים ברבלסטוק

מערבית לאיזור באנף וקאנמור שוכן רכס ההרים של בריטיש קולומביה. הם שונים מהרי הרוקיז בהיותם מהצד המערבי של קו פרשת המים, הקונטיננטל דיוויד. תכננו לבלות יומיים או שלושה באיזור פארק לאומי הר גליישר (הקנדי, לא האמריקאי) ופארק לאומי רבלסטוק הסמוך אליו, שם אפשר לעלות ברכב לפסגת הר רבלסטוק ולטייל באיזורים אלפיניים מקסימים.

ידענו שיש שריפות בבריטיש קולומביה אבל קיווינו לטוב. בנסיעה מאיזור באנף לכיוון מערב אפשר היה לראות שהרבה טוב כבר לא יהיה. השמיים היו אפורים והאוויר מלא בעשן. במקומות מסוימים בכביש ממש אפשר היה לראות את העשן בעיניים. בכל מקום היה ריח של שריפה.

החלטנו לא לתת לזה להרתיע אותנו וביקרנו בשלושה מסלולים קצרים שנמצאים ממש על הדרך. הראשון הוא מסלול Rock Garden שנמצא בפארק לאומי הר גליישר, מסלול קצר דרך יער עבות ולח – טיפוסי ליערות צפון-מערב אמריקה – בינות לסלעים ענקיים מכוסי טחב.

20170807_132741 20170807_133656

המסלול היה קצר (פחות מקילומטר) נוח ועביר אפילו מבחינתי.

משם המשכנו לשני מסלולים ידועים אחרים לאורך הכביש. מסלולים מונגשים אפילו יותר מגן הסלעים, שניהם מעין דקים מעץ המתפתלים בתוך היער. יערות מקסימים מהסוג שנקרא יער גשם ממוזג, כולל נחלים קטנים, הרבה שרכים וטחב. בתוך היער מוצל ומדי פעם השמש כן הציצה אל תוך היער, בצבע כתום מעושן מיוחד.

20170807_135635 20170807_144125 20170807_143525

אחר הצהריים הגענו לעיירה רבלסטוק, אל מלון מקסים שהוזמן מראש. מסתכלים אל השמיים ומריחים את האויר וברור לנו שפנטזית הטיול באחו אלפיני ירוק תחת שמיים תכולים לא תתממש הפעם. יש אזהרת זיהום אוויר בעיר והמלצה להמנע ממאמץ גופני. תוך כמה שעות, אני כבר מרגישה את השפעת העשן בעיניים ובגרון.

בודקים קצת באינטרנט ומבינים שמצב השריפות בבריטיש קולומביה חמור ממה שחשבנו. יותר מחצי מהפרובינציה – שטח עצום בגודלו – אפוף עשן. השריפות גדולות ובעייתיות כל כך שאחד מצירי התנועה ששקלנו לנסוע בהם בכלל סגור. זו לא הפעם הראשונה שלנו מול שריפות במערב היבשת. השריפות הענקיות האלו אמנם הולכות ומחמירות כל שנה בגלל ההתחממות הגלובלית, אבל הן היו שם מאז ומתמיד. זו הדרך של היערות להתחדש והאדם לא באמת יכול לעצור את התופעה. אנחנו חושבים לא להשאר ברבלסטוק יותר מלילה אחד. למרות שמבחינת התאריכים אנחנו כבר לא יכולים לבטל את הלינה ולקבל החזר, במלון מבינים אותנו לגמרי ומחליטים בכל זאת לא לחייב אותנו על קיצור השהות. אנחנו מחליטים פשוט להמשיך צפונה במהירות האפשרית, כדי לנסות ולצאת מאיזורי העשן כמה שיותר מהר.

נוסעים צפונה

הכיוון הכללי שלנו היה צפון-מערב, אל עבר העיירות סטיוארט/היידר ליד החוף. בגלל השריפות בחרנו בנתיב קצת צפוני יותר, כך שמהעיירה קמלופס נסענו בעצם דרך צפון הרי הרוקיז עד פרינס ג'ורג', העיר שנקראת "הבירה הצפונית של בריטיש קולומביה". יום ארוך של נסיעה (בערך 800 ק"מ) בנופים חביבים מאד, חוצים נהרות ועוברים סביב הרים. ברוב הדרך זכינו אפילו בשמיים כחולים ומשובבי לב והכי חשוב, ראינו את הדב הראשון שלנו! סתם כך, נוסעים על כביש 16 לכיוון פרינס ג'ורג' ופתאום אני רואה אותו, אוכל עשב בצד הכביש. עצרנו בהתרגשות לצילומים. אף מכונית אחרת לא עצרה, אגב. כאן כבר אין הרבה תיירים והמקומיים לא ממש מתרגשים מעוד דב לצידי הכביש.

כשהתקרבנו לפרינס ג'ורג', השמיים שוב התכסו עשן ומה שראינו מהעיר זה בעיקר שקיעה אדומה על בניינים אפורים. אמנם מדובר בריכוז אוכלוסיה גדול מאד לאיזור, אבל בכל זאת פרינס ג'ורג' לא ממש נחשבת יעד תיירותי. זו עיר ענייה שידועה בקנדה "בזכות" רמות הפשיעה הגבוהות. עד כדי כך שהיו מי שהציעו לי לא לעצור בה… אבל שרדנו לילה בפרינס ג'ורג' ללא פגע ולמחרת המשכנו בדרכנו.

בריטיש קולומביה גדולה. ממש גדולה. עוד יום של נסיעה ארוכה מאד אבל הפעם באיזורים "מעושנים" כך שלא עצרנו ליותר מדי תיירות. עצירה מעניינת קצרה אחת כן היתה לנו, בקניון מוריסטאון, ליד העיירה ניו הייזלטון. קניון מרשים בפני עצמו, אבל אנחנו התרשמנו גם מהדילוגים של דגי סלמון ענקיים במעלה המפלים. בני שבט ילידי מקומי עומדים ותופסים את הדגים ברשת בעודם מדלגים באוויר, בקצב מדהים של דג בכל דקה בערך.  בתמונה רואים את הדייג עומד עם הרשת מעל המפל הקטן.

20170809_170356

קניון מוריסטאון מהצד השני –

20170809_171228

עצרנו בניו הייזלטון ללינה ומשם כבר נותרו לנו רק כארבע שעות נהיגה עד סיוארט/היידר.

צפייה בדובים בהיידר

סטיוארט היא עיירה קנדית קטנה על קו החוף המחורץ של צפון בריטיש קולומביה. היא נמצאת בקצה של כביש רוחבי יפהפה שלאורכו הרים עם מפלים מרשימים שנקווים אל נהר שוצף, יערות וקרחונים. עצרנו בדרך להציץ בקרחון Bear Glacier –20170810_102842

סטיוארט עצמה התגלתה כעיירה ממש קטנטנה. רחוב ראשי אחד קצר מאד ובו כמה מסעדות וסופרמרקט. בקצה הרחוב, הכביש ממשיך אל עבר… אלסקה! כלומר, לא אלסקה הגדולה שעדיין לא הגענו אליה, אלא נקודה קטנה לאורך קו החוף האלסקני הארוך, שהתחברה לה לכבישי היבשת דרך סטיוארט. כל כך קטנה שמדובר בעצם בעיירת רפאים. לעיירה קוראים היידר ומעט מאד אנשים גרים שם לאורך השנה. מעבר הגבול פשוט וקל, נוסעים וזהו. אין שום ביקורת גבולות, רק שלט שמקבל את פניכם.

20170810_165434

מה כן יש בהיידר? דובים! ליד היידר יש ערוץ נחל שאליו מגיעים דגי סלמון כדי להטיל ביצים. עשרות דגים שמנים ועייפים יושבים במי הנחל הרדודים מאד. הנקבות מטילות ביצים ושומרות עליהן. הזכרים מתקוטטים על הזכות להתקרב אל קן הביצים ולהפרות אותן. גובה המים בין עשרה לשלושים סנטימטר. הסלמונים ממש צריכים לדחוף את עצמם בכוח מעל איזורים מאד רדודים כדי לא להתקע מחוץ למים.

מבחינת הדובים, יש בופה פתוח. מי שרעב, יכול בקלות לצוד לעצמו סלמון במשקל עשרה קילו ולאכול. כל יום מגיעים למקום כעשרה דובים שונים כדי לאכול ורשות היערות הקימה מתקן תצפית מצוין שמאפשר לבני האדם להציץ על הדובים בלי להפריע להם.

20170810_191505

בילינו במקום חצי יום וראינו שישה דובים שונים, שניים מהם אכן צדו סלמונים בהצלחה. רוב הדובים היו דובים שחורים, אבל אחד הדובים הציידים דווקא היה גריזלי ענק ומרשים. דובים אחרים פשוט חצו את הערוץ. אחד הריינג'רים במקום הסביר לנו שהסלמונים שם כבר שבועיים ורוב הדובים כבר שבעים למדי. הוא אמר שדובים לפעמים תופסים את הדג, אוכלים את הראש ואז זורקים את שאר הפגר.

היה בהחלט חוויה. זמן המתנה ארוך מאד עד שמגיע דב, אבל כשרואים גריזלי משתולל במים ותופס סלמון ענקי, זה שווה את זה. סליחה על איכות התמונות, צילמתי את אלו בטלפון שלי. יש תמונות טובות יותר מהמצלמה שעדיין לא העברתי למחשב.

 

20170810_195043

20170810_182926

חוצים את צפון בריטיש קולומביה

מהיידר/סטיוארט חזרנו אל הכביש שנקרא The Cassiar Highway. כביש חדש יחסית שמהווה נתיב חלופי לכביש האלסקה הייווי. איכות הכביש משתנה לאורכו אבל גם במקומות הטובים ביותר מדובר בכביש צר יחסית וללא שוליים. למרבה המזל, אין בו הרבה תנועה ועם קצת סבלנות צלחנו אותו ביום אחד (שוב, משהו כמו 700 ק"מ ביום נהיגה אחד).

השתדלנו לא לעצור יותר מדי, ובכל זאת…

עצירה להגיד שלום לאמא דובה ושני גורים לצד הדרך (הגורים די התחבאו בשיחים).

20170811_091331

עצירה בדיז לייק להצטיידות באוכל בסופר המקומי.

עצירה בישוב שנקרא ג'ייד סיטי. קשה אפילו לקרוא לזה "עיירת" כורים, כי לא גרים שם יותר מעשרים איש, אבל הם מנהלים חנות שמתמקדת באבן הירקן (ג'ייד).

20170811_152520

עצירה באחד האגמים הנפלאים שלאוך הדרך, לייק בויה. גן עדן של אגם צלול בגווני טורקיז שצחי מדווח שאפילו היה בטמפרטורה נעימה לשחיה. בחוץ אגב חמים ונעים. כמעט שלושים מעלות צלזיוס בצהרי היום.

20170811_161452

בערב התחברנו סוף סוף לכביש הראשי שמחבר את אלסקה אל שאר מדינות ארה"ב – האלסקן הייויי. איכות כביש מצוינת בהשוואה למה שהתרגלנו אליו בקאסייר, אז אנחנו מחליטים להמשיך הלאה. נוסעים עוד מאה קילומטר ועוצרים ללינה ב"מאחז" היסטורי שנקרא ראנצ'ריה. יש במקום מוטל, מסעדה וחניון קראוונים. כמובן, כמו כל ה"ישובים" הללו, הם מנותקים מרשת החשמל הראשית. מים מגיעים מבאר. כיסוי סלולרי הס מלהזכיר. כן יש אגם נחמד לצד המוטל אבל בעלת המקום מתנצלת שחם מדי בשביל המוס המקומי ולכן אי אפשר לראות אותו הערב באגם. הוא כנראה במעלה הנהר, נהנה מזרם המים הקרירים. עדיין, האגם שלהם מקסים, גם בשעת השקיעה (תשע בערב ככה, ולא באמת מחשיך לגמרי אפילו בחצות) –

20170811_185341

מבקרים בוויטהורס

בשלב הזה של הטיול אנחנו כבר ביוקון. אותו איזור ענקי מיתולוגי של מחפשי הזהב.

20170811_172915

שטחו של היוקון גדול בערך פי עשרים משטח כל מדינת ישראל בגרסתה המורחבת. גרים בו פחות מארבעים אלף איש, כשני שליש מהם בעיר הבירה וויטהורס. לא צפוף פה יותר מדי.

בדרך לוויטהורס עצרנו למסלול קצר אל מפלי הראנצ'ריה –

20170812_090359

ואז עצירה נוספת בכפר טסלין, המרכז של אומת הטינגליט המקומית. שם ביקרנו במוזיאון קטן ומצוין שסיפר את סיפורו של ג'ורג' ג'ונסטון. אותו ג'ורג' היה בן שבט העורב מבני הטינגליט, אדם נמרץ ושוחר טכנולוגיה וחדשנות. לפני מאה שנה חשקה נפשו במכונית. הוא קנה מכונית שברולט יפה שהגיעה על סירה. כבישים לא היו אז באיזור. ג'ורג' נהג ברכב שלו על האגם המקומי, שאורכו כשמונים קילומטר ובחורף הוא קפוא לחלוטין. הרכב שימש אותו גם למסעות ציד על האגם וגם כמונית מקומית בתשלום לבני השבט שרצו להגיע מצד אחד של האגם אל צידו האחר. תוך כמה שנים, הוא גם נעזר בבני השבט כדי להתחיל לסלול דרכים עבור הרכב שלו וחלק מהן הפכו בהמשך לדרך הראשית שהיום היא חלק מהאלסקן הייויי. במוזיאון אפשר ללמוד על כל הסיפור וגם על חייהם המרתקים של בני אומת הטינגליט.

20170812_112841

מטסלין, נסיעה קצרה של כשעתיים ואנחנו בוויטהורס, עיר ואם ביוקון. אחרי ארבעה ימים בספר, פתאום יש שוב סופרמרקטים, רשתות מזון מהיר, בתי מלון! הטלפונים שלנו לא מצליחים לקלוט רשת סלולר אבל זה לא הפסד גדול. במילא אין באיזור רשת שמתאימה לדאטה. הייתם מאמינים? עיר שלמה ואנשים בה שולחים SMS ולא יכולים להפעיל גלישה בטלפון.

בכלל, מקום מיוחד בהחלט. יש את כל מה שצריך, אבל יש גם מודעות גבוהה לכך שאין עוד עיר במרחק של בערך עשר שעות נהיגה לכל כיוון. העיר מוקפת בטבע. השנה למשל, כבר ירו והרגו עשרה דובים שנכנסו לשטח העיר וסיכנו תושבים.

בוויטהורס עצרנו לשלושה ימים וארבעה לילות. הרבה מנוחה, קצת עבודה בווייפיי החלש שיש במלון, עדכון הבלוג וכן, גם כמה דברים תיירותיים. ביקרנו בקניון מיילס הסמוך (תמונות לא על הטלפון שלי, אז לא יהיו כאן בפוסט). הלכנו לאורך נהר היוקון גם בעיר בטיילת המקסימה –

20170812_163317

ביקרנו בשמורת בעלי חיים ליד העיר בה מחזיקים בעלי חיים מקומיים בלבד, בשטחים ענקיים ויפהפיים. הם משקמים בעלי חיים פגועים כך שאין כאן פגיעה בבעלי חיים, רק סיוע. ככה למשל נראה חלק מהאיזור של המוס –20170814_114425השטח עצום כך כך שבקושי אפשר לראות את המוס, אלא אם כן הם מואילים בטובם להתקרב לגדר. בביקור שלנו הם נשארו רחוק אבל העיקר שהם נהנים מהחיים. חיות אחרות כן התקרבו, בעיקר כי הגענו בזמן ההאכלה. את המוסים לא מעניינת ההאכלה יותר מדי, הם מעדיפים לאכול באגמונים שבשטח שלהם.20170814_131436 20170814_113903

ביקרנו גם בספינת הקיטור SS קלונדייק. לפני כמאה שנים, ספינות קיטור העבירו סחורות לאורך נהר היוקון בחודשי הקיץ. הסחורות היו הרבה פעמים עופרות של זהב וכסף, כך שמדובר היה במסחר פורה ועתיר משאבים. בוויטהורס השאירו ספינה משוחזרת כזאת שאפשר לבקר בה כיום והיא פארק לאומי היסטורי.

מקום מקסים שהיינו בו הוא מרכז ברינג'יה. ברינג'יה היא הגשר היבשתי שחיבר בעבר בין אירואסיה לצפון אמריקה באיזור שהיום נקרא מיצרי ברינג. בעידן הקרח האחרון, המים הכלואים בקרחונים גרמו לירידה בפני הים ולחשיפת שטח יבשתי גדול בין סיביר לצפון אמריקה דרכו נדדו לצפון אמריקה הרבה מינים של בעלי חיים וגם לפחות גל הגירה אחד של הומו סאפיינס. מניחים שאלו הם אבות אבותיהם של השבטים המקומיים ואולי גם של שאר ההתיישבות האנושית ביבשת אמריקה.

מרכז המבקרים ברינג'יה הוא מוזיאון קטן אבל מרשים ומעניין. גם תצוגות יפות וגם הדרכה מצוינת. אנחנו עברנו הדרכה בהטלת חנית. כל אחד קיבל חנית ומטיל חניתות וזרק אותם אל עבר מטרות מרוחקות. היה נחמד ומעניין מאד.

אתר חביב אחר שביקרנו בו הוא סולם הסלמון המקומי. למה הדגים צריכים סולם? ובכן, סלמון זה עסק רציני מאד בצפון-מערב, כולל ביוקון. כיוון שהאדם סוכר נהרות הדגים עלולים להתקע בדרך ולא להגיע למחוז חפצם: אותו ערוץ נחל ספציפי שבו נולדו. למשל, כאן בוויטהורס, תחנת הכוח של העיר יוצרת את המפל הבלתי אפשרי הזה –

20170815_124218

לכן, לצד סכרים שעוצרים את הנהר, מרכיבים "סולם" עבור הדגים, כלומר תעלת מים שעוקפת את הסכר. קוראים לזה סולם כי הכיוון הוא כלפי מעלה ונגד הזרם (זה בסדר, זה בדיוק מה שסלמונים אוהבים). במרכזי מבקרים של סולמות, אפשר לראות את הסלמונים דרך חלונות בסולם.20170815_125703 20170815_122840

זהו. חוץ מזה, מנוחה, ספורט, עבודה, כביסה וקניות בסופר המקומי. אגב, הסופר המקומי פשוט מדהים. כזה סופרמרקט מעולה עוד לא ראיתי באף מקום בצפון אמריקה כולה. פשוט שפע ומבחר של מזון באיכות ובטריות מדהימים. ירקות, פירות, דגים ובשר, מוצרי חלב וגבינות איכותיות ומאפייה משובחת. דגמנו גם סלטים מוכנים שהיו ברמה של מסעדה טובה, ממש לא של מעדנייה בסופר. איך קורה הנס הזה דווקא כאן באמצע שומקום? אין לי מושג.

מחר נעזור את וויטהורס בכיוון אלסקה ועם קצת מזל, גם נעשה את מעבר הגבול מחר בערב. לא יודעים עוד איפה נלון מחר בערב אבל מחרותיים אנחנו בפיירבנקס, אלסקה, בנקודה הצפונית ביותר במסע שלנו!

 

3 comments

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *