ימים 2-4 – מלוס אנג'לס לאריזונה ויוטה

אנחנו כבר בבוקרו של היום החמישי לטיול ואני מנסה כאן להשלים פערים. יש לי הרבה תירוצים לפערים, אגב. אנחנו בימים הראשונים ועסוקים בסידורים וקניות. הקצב בטיול הזה גבוה ואנחנו גם מטיילים וגם נוסעים הרבה שעות בכל יום. מטלות בלתי צפויות שצצו אצלי בעבודה מעסיקות אותי במעט הזמן שנותר ועל כל זה תשפכו מנה יפה של ג'ט לג ותקבלו את התמונה. מצד שני, רוד טריפ לא אמור להיות חופשת בטן-גב ובאמת שאני לא מתלוננת כאן. רק מנסה להתנצל על העיכוב.

ובחזרה לסיכומים.

יום 2 – נסיעה לאריזונה

בבוקרו של היום השני לטיול, הראשון שלנו בארה"ב, התעוררנו באופן מפתיע בשבע וחצי בבוקר. מפתיע, כי בטיולים הקודמים הג'ט לג העיר אותנו כבר בשלוש-ארבע בבוקר. לא ברור למה, אבל לפחות מבחינת שעות שינה, הסתכרנו כאן מיד עם ההגעה. כנראה שמשהו בטיסות הארוכות עשה את זה.

אחרי התארגנות קצרה, עלינו לרכב והתחלנו בנסיעה. אחרי עצירה מתבקשת בוולמארט הראשון והצטיידות לפי הרשימה שלנו, עלינו דרך ה-i-15 אל עבר הדרך המוכרת של ה-i-40, אחד מכבישי הרוחב שחוצים את ארה"ב ממזרח למערב. נסענו בו לפחות פעמיים בעבר, כמעט לכל רוחבו, כך שהכל נוח ומוכר.

זה היה בעיקר יום של נסיעה. העצירות בדרך היו לטובת תדלוקים מדי פעם. לא של הרכב – יש לו מיכל דלק ענק – אלא שלנו. פה קפה, שם ארוחה, ופה עצירה לשירותים. ככל שמתרחקים מלוס אנג'לס, המערב "שלנו" מתחיל. המרחבים העצומים של אריזונה עוטפים אותנו ואנחנו עולים ומטפסים בגובה עד שמגיעים לפלאגסטף. היינו בעיר המקסימה הזאת כבר פעמיים ובילינו בה מה ימים. אנחנו מסתכלים בערגה על הירוק והיערות שלצידי הדרך, מנופפים לה לשלום ומבטיחים שעוד נשוב.

אפרופו ירוק, למי שחשב שאריזונה כולה מדבר, אז לא. באיזורים הגבוהים אריזונה ירוקה ואפילו גשומה. האמת שגם בפחות ירוקים, בקיץ יורדים גשמים משמעותיים ואנחנו נתקלים בהם אחר הצהריים. עננות מרשימה מטיחה גשמים חזקים בקרקע ומקשטת אותם בברקים בוהקים.

כצפוי ביום השני, הג'ט לג פחות מורגש. התכנית לגמוא מרחק משמעותי ביום הזה מוכיחה את עצמה ואנחנו עוצרים ללינה בעיירה הולברוק, אחרי שנהגנו 800 ק"מ במשך היום. זה באמת לא נורא כמו שזה נשמע לפעמים לאוזניים ישראליות. בנהיגה בישראל בין קרית אונו לפרדס חנה, אני נתקלת כמעט כל פעם לפחות פעם אחת במצב של "כמעט תאונה". אם לא יותר. הנהגים הישראלים אגרסיביים, חותכים נתיבים ודי משתוללים על הכביש וכדי לשרוד חייבים כל הזמן להיות עם שבע עיניים לכל הכיוונים. בארה"ב המצב שונה לגמרי. בכביש יש שני נתיבים לכל כיוון. אין עומס תנועה. יש שמירת מרחק אדירה אחד מהשני. שמים קרוז קונטרול על המהירות המותרת המקסימלית ונוסעים בנתיב הימני. כשמגיעים למשאית איטית עוברים בנחת לנתיב השמאלי, עוקפים וחוזרים לימין. זהו. ככה שמונה שעות. בעיקר צריך לא להרדם ולשמור על שתי ידיים על ההגה.

לא צילמנו הרבה במצלמות הרגילות אז עדיין לא מוסיפה כאן תמונות. אנחנו כן מצלמים במצלמת רכב במוד טיים לאפס את כל הטיול אבל כרגע עדיין אין ממש זמן לעבד את הכל. כשנחזור לארץ צפו לסרטוני דרך נחמדים.

יום 3 – אריזונה

התעוררנו במוטל 6 בהולברוק המנומנמת. ההתארגנות בבוקר מהירה למדי. הילדים שלנו כבר פחות ילדים ויותר גברברים צעירים וחרוצים. הם קיבלו מטלות ומתקתקים אותן בבוקר כמו מקצוענים. אנחנו יכולים תוך 10 דקות להיות ברכב עם כל הציוד, צידנית עם קרח טרי ומצברוח טוב.

היום הזה מוקדש לטיול ורק מעט נהיגה. היום השלישי תמיד הכי קשה לנו מבחינת הג'ט לג ולכן העדפתי להמנע מנסיעה ארוכה מאד. בפועל, לא באמת היינו מאד עייפים והג'ט לג הורגש בעיקר בצורת כאב ראש קל ותחושת "מוזר" כללית.

היעד הראשון שלנו היה הפארק הלאומי הראשון בטיול: Petrified Forest National Park או בעברית – פארק לאומי היער המאובן. הגענו לשער הדרומי של הפארק דקות ספורות לפני הפתיחה בשעה שבע ונכנסנו ראשונים לפארק. קנינו את הפאס השנתי מהריינג'ר החביב ונכנסנו.

עברנו על פני הפארק הזה בעבר ומסיבות שונות עדיין לא ביקרנו בו, לכן כיוונתי אליו בטיול הזה, למרות שהוא לא בדיוק בכיוון אלסקה… מדובר בפארק לא גדול במיוחד. בפחות משעה נסיעה אפשר לעבור את הציר העיקרי שבו. מזג האוויר היה נעים בבוקר, אז יצאנו למסלול קצר בין העצים המאובנים שליד מרכז המבקרים הדרומי.

20170728_071612-1328x747

מה שנראה במבט ראשון כמו סלעים, אלו בעצם גזעים עתיקים מאד, בני מאות מיליוני שנים. קשה לתפוס את זה, אבל המדבר הזה היה פעם יער גשם טרופי ואלו השרידים שלו.

20170728_072354-1328x747

20170728_072700-1328x747

המשכנו במסלול הרכוב לאורך הפארק, עם עצירות בנקודות תצפית כדי לראות את הסביבה היחודית של ה-painted desert, המדבר הצבעוני –

20170728_083637-1328x747

20170728_083611 חצינו את כביש 40 אל חלקו הצפוני של הפארק, שם עבר פעם רוט 66 ההיסטורי –

20170728_092035-1328x747

במרכז המבקרים הצפוני התיישבנו לצפות בסרט על הפארק. גיאולוגים ופלאנטולוגים הסבירו בו על היחודיות של האיזור מבחינת ריבוד התקופות וריכוז מאובנים יוצא דופן.

נפרדנו לשלום מהפארק והמשכנו בנסיעה. הפעם צפונה. זהו. מכאן אנחנו בכיוון צפון עד אלסקה!

הולברוק עצמה נמצאת כבר בשטח שבט הנבאחו. מדובר בשטח ענק, עד מוניומנט וואלי בצפון, כך שכל היום שלנו היה בשטח השמורה. נסיעה של כשעתיים הביאה אותנו אל היעד הבא שלנו: העיירה Chinle ליד קניון דה שיי. היינו כבר מאד רעבים, כך שהעצירה הראשונה שלנו היתה בדיינר של רשת דניס. שעה וחצי אחרי כן, היינו כולנו שבעים מאד והמשכנו אל עבר הקניון.

עצירה במרכז המבקרים כדי להתיעץ עם הריינג'רים שהמליצו לנסוע בגדה הדרומית לתצפיות ולא בצפונית. נסענו עם הרכב עד התצפית הרחוקה ביותר ואז חזרנו, כשאנחנו עוצרים בנקודות התצפית. יש שבע כאלו ואנחנו בחרנו בארבע מתוכן, לא לפי סדר מסוים אלא לפי רמת העייפות כי בכל זאת, יום שני לג'ט לג וזה.

הקניון מרהיב ביופיו. הזכיר לנו קצת את קניון קולוב בפארק לאומי זאיון. הצבעים הם לגמרי צבעים של יוטה: סלעים אדומים מנוקדים בעצים ירוקים. הרבה תמונות פנורמה צילמנו אבל בהחלט קשה להעביר את המראות המרהיבים בתמונות. הנה כמה בכל זאת –

20170728_164030 20170728_155036-747x1328

20170728_154623

הסיור לקח לנו כשעה וחצי ובסיומו הגענו לחדר שהוזמן מראש בלודג', ממש קרוב לקניון. הלודג' הוא מהלודג'ים ההיסטוריים של הפארקים הלאומיים. קיבלנו ביקתה עתיקה ומקסימה. התקרה קצת נמוכה אבל האווירה נהדרת ויש בה הכל. שפע של פינוקי תמרוקים למיניהם, מגהץ, מקרר ומיקרוגל ואפילו מכונת אספרסו עם מבחר פודים של קפה ותה. לא סתם הלודג' הזה מקבל ציונים גבוהים במיוחד באתרי בתי המלון. כל זה אגב עלה רק 90 דולר ללילה. בהחלט מומלץ למבקרים באיזור.

יום 4 – יוטה!

יצאנו בבוקר מהלודג' והתחלנו בנסיעה צפונה. הכבישים בשמורה באיכות טובה ואין כמעט תנועה… ממשיכים בנופים עצומים ופתוחים. יבש, אבל לא מדבר בדיוק. יש שיחים ירקרקים לאורך כל הדרך. מדי פעם הדרך מתעקלת דרך קניונים קטנים והנוף הולך ונראה יותר ויותר כמו יוטה. ואכן, אחרי כשעתיים אנחנו נכנסים ליוטה עצמה.

דילגנו על העצירות שתכננתי מראש מפאת חוסר עניין לנוסעים ברכב. עברנו בעיירה בלאף Bluff ושם דווקא כן עצרנו, באופן ספונטני מאד ליד שלט שהזמין לבקר בפורט היסטורי בחינם לגמרי. חשבנו להציץ במשך כמה דקות, להשתמש בשירותים ולהמשיך בדרכנו אבל בפועל נשארנו שעה שלמה במקום לביקור מקסים. מסתבר שמדובר באתר היסטורי של העיירה שמטופח באהבה על ידי תושבי המקום. מרכז מבקרים מדהים מבחינת ההעמקה והשיחזור.

כשנכנסנו קידם את פנינו בלבביות אחד המדריכים באיזור, בחור לא צעיר בשם הארדי רד. כמו רוב התושבים בעיירה, הוא צאצא של אחת המשפחות שהגיעו לכאן לפני יותר ממאה שנה, במסע הרואי אמיתי. הארדי סיפר לנו עליו ואז לקח אותנו לראות סרט על האפוס של בלאף, יוטה.

20170729_103725-747x1328

בסוף המאה ה-19 האיזור של עמק נהר סן חואן ביוטה סבל מהתנכלויות של אינדיאנים מקומיים וגם סתם שודדים. בכירי העדה המורמונית בסולט לייק סיטי הוציאו קול קורא למשפחות המורמוניות לצאת וליישב את האיזור, בשליחות של שלום עם האינדיאנים. כשהמנהיג המורמוני קורא לך, אתה יוצא. כמה עשרות משפחות מכרו את כל רכושן, קנו עגלה וסוסים ויצאו בשיירה לעבר האיזור. כבישים לא היו. השיירה – גברים, נשים וטף – פילסו דרך בנוף הסלעי של יוטה בכוח הידיים וחומרי נפץ ואחרי חצי שנה מפרכת שרובה בחורף הקשה, הגיעו לעמק בו הקימו את בלאף. באורח נס, אף אחד לא מת ואפילו נולדו שני תינוקות בדרך. בהחלט סיפור מרשים מאד.

מחוץ למרכז המבקרים תצוגה מדהימה של שיחזור בלאף העתיקה. גלגל מים, עשרות ביקתות משוחזרות באהבה, כרכרות – כולל כמה מהמקוריות! – ועוד. פשוט מקסים. הכל נקי, מסודר ועם שילוט והסברים. באחד המבנים היה מרכז לעבודות יד מסורתיות שם הזמינו אותנו להתלבש בבגדי התקופה ומדריכה מקסימה יצאה איתנו לצלם אותנו על עגלת החלוצים. ממש בית קטן בערבה.

20170729_111215-747x1328

מכאן המשכנו פחות או יותר בנסיעה הלאה. חלפנו על פני מואב ושני הפארקים הלאומיים שלה, בכמיהה וערגה. גם כאן כבר היינו וגם לכאן עוד נשוב, אבל בעונה פחות חמה. העצירות היחידות היו בקשת וילסון, קשת ענקית ומרשימה שנמצאת ממש על הכביש בואכה מואב, וכמובן, לארוחת צהריים במקדולנדס המקומי.

נסענו עד עיירה בשם פרייס, יוטה. היא נבחרה כיעד ללינה כי יש בה וולמארט סופר סנטר. ואל יקל הדבר בעיניכם. בילינו שם עוד שעתיים בקניות (כן, אחרי שיום קודם כבר עשינו קניות). אחרי שהתרגלנו למיני ואנים, אנחנו בתחושה שתא המטען של הניסאן פאת'פיינדר שלנו קצת קטן, אז משתדלים להמעיט בנפח. בכל זאת, דברים קטנים וחשובים שצצו נוספו להם אל המטען. ככה זה נראה –

20170727_065115-1328x747

וכרגע כבר יש שם עוד ארגז. זה בסדר מבחינת המקום, רק מאלץ אותנו לא להתפרע ולא לצאת מוולמארט עם ספה חדשה, נניח.

זהו. אני מסיימת כאן בפרייס, יוטה. אנחנו יוצאים תיכף להמשך הנסיעה צפונה. היום מתכננים לחצות את סולט לייק סיטי ולהגיע עד פאתי הגרנד טטונס. מקווה שיהיה קשר אינטרנט מספיק טוב בימים הקרובים כדי להמשיך לעדכן.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *