טיול 2009 – פרק א': מגיעים לאמריקה

24 במרץ 2009 – יוצאים לדרך

רון מחכה לרכבת עם כל המזוודות

אחרי שארגנו שמרבית (כמו שמרטף, רק לבית ולחתולים), ארזנו והתארגנו, יצאנו לדרך. דוד בועז לקח אותנו עד תחנת בנימינה, ומשם ברכבת ישראל, היישר לנתב"ג. הטיסה שלנו מחולקת לשניים – טיסת אל על ללונדון ומשם טיסה ללוס אנג'לס עם יונייטד.

המעבר מהרכבת לטרמינל החדש קולח ואנחנו מתייצבים אחוזי התרגשות בדלפק אל-על עם הכרטיסים שהדפסנו מהאינטרנט. האם יקרה הנס ויתנו לנו לעלות עם דפים מהמדפסת שלנו למטוס?

אז זהו, שהכרטיסים אחלה, הויזות בסדר אבל נחשו מה? אני שארגנתי כל פרט בטיול הזה שכחתי את הדבר הכי בסיסי, אפילו יותר מהויזה… לא להאמין, אבל הדרכון שלי לא בתוקף.

צחי כמעט מתעלף ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. האמנם הטיול האדיר שלנו יקרוס עכשיו מול עיני ויהפוך מהטיול של הלייף לפאדיחה של הלייף?

מסתבר שעוד לא אבדה תקוותנו. משרד הפנים מאפשר הארכת דרכון והנפקת דרכון חדש בסניף המיוחד שבשדה התעופה. רק צריך להספיק לעשות את זה בזמן… ולשלם מחיר סימלי של איזה אלף שקל…

אני רצה אל הסניף ומשאירה את צחי לכסוס ציפורניים יחד עם הילדים והמזוודות ליד הדלפק. כמובן שיש קצת תור (ממש קצת, איש אחד, אבל זה נראה לי באותו רגע כתור מאד מאד ארוך). הדרכון שלי כבר ממש פג תוקף כנראה והם מתעקשים על דרכון חדש.  שוב ריצה, הפעם למצוא מקום להצטלם בו. בקיצור, בסיכומה של כחצי שעה שנראית כנצח, יש לי דרכון חדש דנדש. הויזה לארה"ב נמצאת בדרכון הישן, כך שמעתה ועד בערך עוד תשע שנים, אני צמודה לשני דרכונים בנסיעותי לארה"ב.

חוזרים בשעה טובה לדלפק אל על. את המקומות בטיסה טרחתי וסימנתי באתר של אל על שבועות מראש. שני זוגות מושבים לארבעתנו, אחד מאחורי השני. עכשיו, כשבאים לקבל את הכרטיסים מסתבר שהחליפו מטוס וכל הסימונים התאדו. אנחנו לא בררנים

רון ודן נהנים מארוחת מקדונלדס מזינה בנתב"ג

מדי בשלב הזה, רק תנו לנו לנסוע, אבל בכל זאת, אי אפשר לנסוע עם שני ילדים קטנים בקומבינציה של שניים, אחד ואחד. כל ילד צריך מבוגר לידו, נכון? המכרטסת כבר מדברת איתנו על העברה לטיסה של מחר בבוקר, אבל לנו יש טיסה בבוקר מלונדון ללוס אנג'לס – אין מקום לדחיות. עוברים לאחראי והוא מצליח איכשהו לסדר לנו שני זוגות מושבים. איך כותבים בעברית צליל של אנחת רווחה?

אחרי התאוששות במקדולנדס בנתב"ג אנחנו סוף סוף עולים לטיסת אל על ללונדון. הטיסה עוברת בשקט וללא אירועים מיוחדים. לא פותחים את הלפטופ אפילו, אלא נהנים מההמראה, הנחיתה והשעות הספורות שביניהן.

להית'רו שבלונדון הגענו בשעות הערב. הטיסה הבאה שלנו, ביונייטד מלונדון ללוס אנג'לס, צפויה לצאת רק למחרת בבוקר. לא קונקשן, אלא שתי טיסות נפרדות. האופציה הזו הוזילה לנו את כרטיסי הטיסה באופן משמעותי, כך שעבור סה"כ הטיסה מת"א ללוס אנג'לס יצאנו בפחות מאלף דולר לאדם.

איך מעבירים לילה בשדה תעופה? רבים הזהירו אותי שמדובר בעניין בעייתי. השארנו את סוגיית "מלון ליד הית'רו – כן או לא" פתוחה לרחשי ליבנו. לא התחשק לנו כל כך לצאת משדה תעופה אל הלילה הקר, לנסוע, גם אם מרחק קצר יחסית, עם הילדים והמזוודות, לעשות צ'ק אין ולמחרת בבוקר צ'ק אאוט ושוב נסיעה אל השדה. על כל התענוג המפוקפק הזה שיתן אולי מקלחת וכמה שעות שינה במיטה, לשלם למעלה מ-$200. על פניו, לא נראה לנו, אבל החלטנו לזרום עם תחושותנו במקום.

הילדים ישנים בהית'רו

כשהגענו אל עמדת ביקורת הגבולות והסברנו שאנחנו רק בלילה של "מעבר", הבהירה לנו השוטרת חמורת הסבר שאנחנו חייבים מלון ושאלה לאיזה נלך. מזל שהכנתי שיעורי בית, ואמרתי לה את האמת, שאנחנו שוקלים ללכת למלון הצמוד להית'רו. אחרי שנכנסנו בשעה טובה אל הממלכה, ניגשתי אל עמדת המודיעין לשאול לגבי המלון. למזלנו, היה מלא עד אפס מקום כך שלא היתה יותר התלבטות – אנחנו ישנים בשדה "בלית ברירה".

בתחקיר המקדים, קראתי שבהית'רו יש ממש מעין כסאות נוח שאפשר לישון עליהם כמו במיטות. אז זהו שיש, אבל רק אחרי שעברתם את הבידוקים והכירטוסים למיניהם ואתם מחכים ליד שער העלייה למטוס. לא התחשק לנו לנדוד בין טרמינלים, כך שנשארנו בטרמינל 1 והעברנו את הלילה, אולי לא ממש בנוחות, אבל גם לא בסבל רב. הילדים נרדמו בכיף על ספסלים, מכוסים בשמיכות שהבאנו מראש בשביל זה. אנחנו עשינו תורות נמנומים ושמירות. בשלב מסויים עברנו לבית הקפה שליד הכניסה לטרמינל שהיה המקום היחיד הפעיל לאורך הלילה. טיפ: הכורסאות שם נוחות מאד ואם מצליחים לתפוס פינה מתאימה, יש ממש ספות נוחות לשינה. אגב, בשום מקום לא העירו לנו על הלינה בשדה והיו שומרים ועובדים של השדה שהסתובבו שם כל הזמן.

בדיעבד, היינו חוזרים על זה ואולי עוד נחזור. יש שיאמרו שאנחנו מזוכיסטים, אבל היתה סה"כ חוויה מגבשת ומעניינת.

25 במרץ 2009 – טסים ללוס אנג'לס

בבוקר קמנו (חלקנו אף התעוררו) והתחלנו במסע במסועי הית'רו עד שער העלייה למטוס. הכרטוס והארגון ביונייטד היה פשוט וקל, ואצלם לא החליפו מטוס כך שנשארנו עם המקומות שהזמנו מראש – הפעם ארבעה ביחד בטור האמצעי. כיאה לטיסה טרנס-אטלנטית, היו מסכים אישיים לכל אחד עם כמה ערוצים. לא היה משהו מלהיב מאד לילדים – אבל כשיש לך 12 שעות להעביר, אתה בוהה בכל דבר. הערוץ הפופולרי ביותר לכל בני המשפחה היה זה שאפשר לראות בו את התקדמות המטוס על המפה.

מכנף המטוס

מזג האוויר הבהיר אפשר לנו להציץ מדי פעם החוצה (לנו לא היו חלונות, אבל רק נהננו לחלץ עצמות ולגשת לחלונות שליד השירותים). נתיב הטיסה עובר בערך מעל הקוטב הצפוני, כך שרואים בעיקר הרבה ים ואז הרבה קרחונים. בסוף, כשכבר טסים מעל משהו מעניין, כבר לא כל כך עניין אותי להציץ… רק רציתי שיגמר כבר ונצא מהמטוס.

הטיסה היתה טובה מאד בסה"כ, שירות טוב, אוכל סביר והעיקר – הילדים התנהגו למופת. ציירו, ראו סרטים, שיחקו משחקים עם אבא בלפטופ, ישנו חלק מהדרך ושמרו על מצב רוח טוב. היינו מרוצים מאד.

אחרי שהמראנו בעשר בבוקר וטסנו הרבה הרבה הרבה שעות, נוחתים פתאום בצהריים בלוס אנג'לס. שמש חזקה ואנשים שמתעקשים על אנרגיות של אמצע היום. המזוודות מגיעות כסדרן ואין תורים משמעותיים בשום מקום. ביקורת הגבולות קצרה ועניינית ואנחנו מקבלים חותמת כניסה לשישה חודשים. הביקורת הבאה, זאת של האוכל, אפילו יותר כיפית. די הפתיע אותי שהתרגשו לשמוע שאנחנו מישראל – אני חשבתי שחצי ישראל עוברת אצלם בטרמינל כל שנה. הבודק סיפר לנו בהתרגשות שביקר בארץ ובודקת אחרת בכלל התנדבה בקיבוץ. התחילו לדבר איתנו בעברית במבטא כזה שאי אפשר היה להבין כלום, אבל זרמנו, עם הרבה חיוכים. התפוח מהטיסה נזרק לפח ודווקא הסנדוויץ' נכנס בטעות לאמריקה.

אחרי שנכנסנו רשמית בשערי הברית, מצאנו את השאטל לחברת השכרת הרכב – נשיונל – וחיש מהר התייצבנו בסניף. אלאמו ונשיונל מחזיקות סניף משותף בשדה התעופה בל"א, כך גיליתי אחרי שניסינו לקבל את הרכב מאלאמו בטעות. לא נורא, הגענו בסוף למקום הנכון ונשלחנו לבחור את הרכב מהשורה המתאימה. לא ניסו למכור לנו שום דבר ולא לשדרג – אולי כי ההזמנה שלנו כבר כללה את כל הביטוחים האפשריים?

הזמנת הרכב נעשתה באתר של נשיונל, אחרי השוואות מחירים רבות, כולל מול סוכנים בארץ.
שכרנו מתאריך 25 במרץ ועד 16 באפריל שזה 23 יום במחיר כולל של $549, כולל ביטוח צד ג' עד מיליון דולר, ביטוח ביטול השתתפות עצמית ונהג שני.

בחרנו לנו דודג' אוונג'ר נחמדה שהספיקה לכל צרכינו בשלב הזה – שלוש מזוודות, גדולה, בינונית וקטנה. מאוחר יותר בטיול, עם הצטברות הרכוש, היינו צריכים לשים גם תיקים בין הילדים. המפתחות בפנים, הכנס וסע וזה מה שעשינו. ציפינו לאיזה תדריך אבל כלום, הבחורה בבוטקה הציצה בפתק שקיבלנו ושילחה אותנו החוצה מהחניון. הג'י.פי.אס. עוד ארוז, אבל אני יודעת בדיוק איפה המלון – נסיעה "ארוכה" של 400 מטר מהסניף של נשיונל, באותו רחוב. יצא טוב, כי גם ככה היינו עייפים ומרוגשים ולא התאים לנו נהיגה ארוכה. 400 המטרים עם הפנייה שמאלה בסופם אתגרו אותנו מספיק – מותר או אסור לחתוך את הנתיב שממול (על שלושת נתיביו) כדי להכנס למוטל שלנו? הסתכלנו מה עושים אחרים וחתכנו – עבר בשלום.

רק חמש או שש בערב, אבל אנחנו בהחלט עייפים מספיק. אנחנו לנים הלילה בטרבלודג' שליד השדה.

Travelodge hotel at LAX

חדר פשוט ונקי, שתי מיטות זוגיות, מקלחת ומסעדה של דני'ס בשטח המוטל. עלה $76 ללילה. למי שצריך חמישה בחדר – גם אפשרי. זהו, מקלחות לכולם ויאללה למיטות – אנחנו באמריקה.

עוד תמונות –

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *