הגענו לסן פרנסיסקו

איזה כיף, סוף כל סוף לנוח במיטה, אחרי מקלחת חמה, ארוחה קלה ואפילו קפה חם (נטול!)…  אנחנו כאן, במלון בסן פרנסיסקו. הילדים קרסו לשינה ארוכה ברגע שהיה אפשר (מיד נפרט), כך שלמרות שהשעה בשעון המקומי היא רק חמש אחה"צ, אנחנו נשארים בחדר הערב ויש לי זמן לדיווח ראשון מפורט.

כך כתבתי אתמול בערב, עם הגעתנו. עשר דקות אחר כך, הלפטופ כבר היה סגור וגם אבא ואמא הצטרפו לישנים… בשתיים וחצי לפנות בוקר, כבר היינו כולנו ערים, ועכשיו, אחרי התארגנויות, אמבטיות לילדים, סידור מזוודות ועוד, השעה רק חמש לפנות בוקר. סרט באייפון לילדים ואמא יכולה לכתוב בשקט בבלוג.

אז מה היה לנו אתמול –

את הילדים הצלחנו להרדים בשמונה בערב, כך שבמהלך הלילה הם תפקדו היטב, שמרו על מצב רוח טוב והתנהגו יפה. היציאה מנתב"ג עברה בקלות, חוץ מתור קצת ארוך לביקורת הראשונית. כנראה שה"פרופיל האתני" שלנו מאד מוצלח, כי אפילו שיקוף  למזוודות לא עברנו ואחרי הראיון הראשוני, שלחנו את המזווודות, עברנו שיקוף תיקי יד וישבנו לחכות לטיסה. ארוחת מקדולנדס לילדים (אחת האופציות היותר זולות בנתב"ג), קניות קטנטנות בדיוטי פרי (סוללות בעיקר) ועלייה למטוס – טיסת KLM לאמסטרדם שהמריאה בזמן, מעט אחרי חמש בבוקר.

הטיסה עברה בקלות והיתה קצרה יחסית. במטוס מערכת VOD, עם מבחר סרטים וסדרות לצפייה. המערכת שמול הכסא שלי לא היתה תקינה לחלוטין, והזוויות של המסך לא הכי נוחות, אבל ממילא הייתי עסוקה בלעזור לילדים עם המערכות שלהם. כך או כך, הטיסה עברה בקלות, וצחי הספיק לישון במהלכה (הוא ישב בכסא שבצד השני של המעבר, כך שהיה לו קצת שקט.

נחתנו באמסטרדם לקונקשן קצר. לפי לוח הזמנים ,היו לנו שעה וארבעים עד הטיסה הבאה. בפועל, הירידה מהמטוס היתה די ארוכה (היינו בקצה האחורי של המטוס), וכשנכנסו לטרמינל והתייעצנו עם לובש מדים מקומי, הוא מסר לנו שהעלייה לטיסה הבאה כבר החלה ושעלינו למהר מאד. מכאן החלנו בריצה של ממש לאורך נמל התעופה סחיפול, בניצוחו של אבא צחי, שהעלה את דן על עגלת המזוודות ודהר איתו, בעוד רון ואני מנסים להדביק אותם מאחור. ניסיונות לעקוף באמצעות המסועים נכשלו… אבא פשוט מהיר מדי!

כשהגענו לשער המתאים (אכן די רחוק!) ראינו שהעלייה למטוס לא התחילה… לא נורא, היא התחילה ממש דקות ספורות לאחר הגעתנו, והיינו צריכים עדיין לעבור שוב שיקוף תיקים ובדיקה גופנית. כאן יש את המכשיר שמפשיט אותך על הצג, כולנו עברנו, ואני, רון ודן גם זכינו לבדיקת מישוש בנוסף. הכל נעשה באדיבות ובחביבות, ודן אפילו זכה ל"בדיקת רגישות לדיגדוגים".

הערה לגבי הבדיקות הביטחוניות – בנתב"ג הן היו קלילות ממש, אולי בגלל שסימנו אותנו כלא מסוכנים? העלנו למטוס בקבוק מלא מים בלי בעיה, ואף אחד לא חיטט לנו בתיקי הטואלט לבדוק אם משחת השיניים מכילה יותר ממאה מ"ל. באמסטרדם, היו בדיקות קצת יותר מקיפות, כולל אותו שיקוף, ושם כן רוקנו לנו את בקבוק המים. עדיין, לא באמת דרשו לשים את הטואלטיקה בשקיות שקופות כפי שזכרתי מהטיסה הקודמת.

המטוס לארה"ב היה גדול ומרווח יותר, ופה ישבנו ארבעתנו יחד, בטור המרכזי. בחרנו מראש באחת השורות האחוריות, כי שם יש רווח גדול יותר בין הטורים וקרבה למספר תאי שירותים, למרכז השירות של הדיילים ולשני חלונות שאפשר לקום ולהציץ דרכם החוצה. היינו מאד מרוצים מהמיקום. מערכת ה-VOD היתה חדישה יותר ונוחה הרבה יותר לתפעול, אם כי ההיצע של הסרטים והתכניות היה דומה, אם לא זהה.

הטיסה מאד מאד מאד ארוכה… או לפחות נראית כך. כולנו כבר היינו עייפים יותר, אבל קשה מאד להירדם בכסאות של המטוס. אגב, בשתי הטיסות חילקו כל הזמן אוכל, חטיפים ושתייה. כיוון שהזמנו שתי ארוחות ילדים ושתי ארוחות צמחוניות, הארוחות שלנו הגיעו תמיד ראשונות, לפני חלוקת הארוחות לשאר הנוסעים. הילדים לא נגעו בשום דבר מארוחות הילדים, אז ההורים אכלו קצת משלהם גם… הגישה לארוחות הצמחוניות קצת מוזרה, לדעתי. למשל, באחת הארוחות העיקריות, המנה העיקרית היתה עוף או פסטה צמחונית. לכאורה, יכולנו לאכול את מנת הפסטה הצמחונית כמו שאר האוכלוסיה, אבל בכל זאת טרחו והכינו לנו מנה צמחונית נפרדת עם איזו מין מנה עיקרית בלתי מזוהה, על בסיס סויה (לא רע בכלל, אם כי מוזר קצת).

למרות שהקפדתי לשתות המון (לפחות 12 כוסות נוזלים לאורך הטיסה), כמובן שהאוויר היבש, העייפות ואולי גם השעמום, גבו את מחירם ולקראת הנחיתה התחלתי לפתח כאב ראש. מזל שיש אדוויל בעולם.

נחתנו בסן פרנסיסקו באחת עשרה בבוקר שעון מקומי. השעון הביולוגי שלנו מראה על לילה מאוחר ואנחנו מרגישים די מרופטים אחרי הטיסות. הילדים די שפוכים וטרוטי עיניים ובמהלך ההמתנה בתור הראשון, לביקורת דרכונים, הם מתיישבים כל הזמן על הרצפה וזוכים למבטי אהדה מהשותפים לתור ואפילו לסוכריות.

סוף סוף מגיע תורנו והשוטרת במעבר הגבול מתפלאת על התכניות שלנו. איך לקחנו חופש מהעבודה? איך הילדים לא הולכים לבית הספר? אנחנו עונים כמיטב יכולתנו ולמרות שמקבלים את החותמת הנכספת של אשרת כניסה לשישה חודשים, בכל זאת מופנים לתחקור נוסף. הפעם שלושה שוטרים, מאד מאד חביבים ונחמדים, אבל עם שאלות נוספות. במה אנחנו עובדים, מה מצבנו הכלכלי, כמה כסף יש לנו וכמה יש לנו בבנק… האם יש לנו קרובים בארה"ב? איפה בדיוק אנחנו נטייל? האם שכרנו קראוון? ועוד ועוד. אפילו העלו במחשבים את כל כניסותינו בעבר לארה"ב לברר גם לגביהן. טופס ההגירה שלנו עם האותיות בעברית ריגש מאד שניים מהשוטרים שאף פעם לא ראו מילים כתובות הפוך והתפתח דיון ער על כיווני הכתיבה בשפות שונות. בסיכומו של עניין, איחלו לנו טיול מהנה ובשעה טובה ומוצלחת נכנסנו בשערי ארצות הברית של אמריקה!

רצוצים ועייפים הולכים לאסוף את המזוודות שלנו שמחכות אחרונות ליד המסוע. סופרים פעם ופעמיים ואין מה לעשות – שלחנו שלוש מזוודות והגיעו שתיים. בירור קצר עם המפקח במקום מעלה שאכן, מזוודה אחת החליטה שהביקור בהולנד היה לה קצר מדי והיא נשארת שם עוד יום. הילדים מאד מודאגים, ביחוד כיוון שבמזוודה הזו ארוז הפליימוביל. האחראי במקום לוקח את כל הפרטים שלנו ומבטיח שלמחרת המזוודה הסוררת תגיע אחרינו למלון.

הלאה לשכירת הרכבים. נוסעים ברכבת הקלה של שדה התעופה עד לאיזור שכירת הרכבים. הילדים כבר גמורים, ופה רון פשוט נרדם לנו על השטיח בזמן שארגנו את הניירת. הכל היה קל ופשוט ותוך מספר דקות ירדנו לקחת את הרכב. שכרנו מחברת דולר וקצת הייתי מודאגת לגבי רמת הרכב שנקבל וכמה קילומטראז' כבר יהיה עליו. בניגוד לחברות אחרות, כאן לא נותנים לנו לבחור את הרכב משורה מסויימת בחניה, אלא בחרו עבורנו מראש ואנחנו רק לוקחים את המפתחות. אבל, עשו בחירה מצויינת!

קיבלנו טאון אנד קאונטרי של חברת קרייזלר (זהה לדודג' קראוון), חדשה עם רק 3700 מיילים על השעון. כשהיינו בישראל, הצצנו כל הזמן על מיני ואנים, מבחוץ ומבפנים כדי לקבל מושג על הגודל. לא דומה ולא ליד. מיני ואן בארה"ב זה רכב ע-נ-ק. יש לנו טנק קטן. יושבים גבוה מעל הכביש, כמו ב-SUV, והרכב סופר מרווח ומאובזר. ספרתי בינתיים ארבעה מסכי די.וי.די בפנים ומרכז מולטי מדיה מקדימה. יקח זמן ללמוד את כל הפטנטים של הרכב הזה… בינתיים כבר למדנו שלא פותחים דלתות לבד, למעט של הנוסעים מקדימה. כל שאר הדלתות, כולל של תא המטען, נפתחות באמצעות השלט. בקיצור, בינתיים, אנחנו מאד מאד מרוצים מהשכירות בחברת דולר!

עולים על הרכב. צחי נוהג – אני לא מרגישה הכי טוב וגם קצת מפחדת מהרכב הגדול הזה. כיוון שלצחי יש ניסיון מעשי של נהיגה בטנק בצבא, נראה לי הגיוני יותר שהוא יתחיל P: מפעילים את הג'י.פי.אס באייפון (עם תכנת ניווט, כך שאין צורך בחיבור סלולרי שעדיין אין לנו) אבל לוקח לו קצת זמן להתאפס. מראש הכנתי מפת הגעה למלון לתרחיש הזה, אבל אחרי כמה דקות הג'י.פי.אס. מתגבר על ההלם הראשוני וגם מתחיל לנווט, אבל בלי להשמיע קול. בין ההתעסקות עם לנסות לדובב אותו, להשוות בין המפה למכשיר ולהבין מה קורה, אנחנו מגיעים למחלף הענק הראשון שלנו שנראה כמו פלונטר רציני במפה. כמובן שיורדים ביציאה הלא נכונה ומתברברים. לא נורא. עוצרים בצד, מתאפסים, בודקים שוב והפעם משתלבים נכון וממשיכים. ברגע שיורדים מהכבישים המהירים ונכנסים לתוך סן פרנסיסקו, הכל נהיה קל יותר. שמות הרחובות מוכרים לי, והעיר ערוכה בגריד נוח לניווט.

מגיעים למלון, מחנים את הרכב בחניה, עושים צ'ק אין ומעבירים את הילדים הישנים לחדר. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותם ישנים כל כך חזק. אין מצב להעיר אותם ולצאת לסיור ראשוני בחוץ וכך אנחנו משנים תכניות ונשארים בחדר וכאמור, נרדמים מהר גם אנחנו…

זהו, הגענו!

18 comments

  1. היי לכולכם!
    איזה כיף לחלוק איתכם את כל החויות!
    מאוד שמחנו לשמוע שהגעתם בשלום.
    איזה יופי שרואים אותכם בתמונות כל כך טוב (המצלמה טובה)
    נהנהנו מאוד מסגנון הקולח של ענת.
    מצפים להמשך הלווי שלכם בטיול בקוצר רוח.
    נשיקות וחיבוקים לכולכם!!
    מאריקה ואבא

  2. אמא חגית – אל דאגה! נראה לך שאני אתן להם לקפוא מקור? הם היו לבושים בהרבה שכבות. מזג האוויר כאן סגרירי, אבל בחדר חם. גם בחוץ לא קר מדי, ואני מסתובבת עם חולצה אחת, שרוול ארוך אבל דקה. הילדים עם עוד קפוצ'ון על זה וזהו. אני אגיד לצחי שיכתוב גם לפעמים – בסוף ימאס לי לכתוב כל כך הרבה כל יום והוא יעזור. אגב, גם רון כותב יומן, צילמנו את הדפים ונשלח לך באימייל.

  3. אופס, אני רואה עכשיו שהתגובות שלי לכל תגובה לא "משורשרות" – אשתדל לציין בעתיד למי אני מגיבה כל פעם.
    בת 7 – כיף לדעת שיש אנשים שנהנים לקרוא ולא מתייגעים יותר מדי מהפירוט הרב. במידה רבה, זהו יומן הטיול האישי שלנו, ואני מניחה שחלק מהדברים עשויים לשעמם אנשים אחרים.

  4. ענת הי,
    איזה כיף לשמוע מכם!
    גם ככה הייתי מכורה לבלוג שלך, ועכשיו זה כנראה יחמיר….
    תכתבי כמה שרק תוכלי – אני מבטיחה לקרוא כל מילה, והכי חשוב – תעשו חיים, ותשמרו על עצמכם.
    בת 7

  5. בוקר טוב כולם מגיבים באהדה וזה כיף לקרוא אבל לא מפתיע , איך אפשר שלא לאהוב ולהעריץ אותכם,
    צחי היקר לי מכולם גם צריך לכתוב, שהוא נהנה, ותביאו איתכם את האוטו לכאן, ערן בטח ידלק כשיראה.
    טוב לראות עולם אפילו אני נהנית מזה דרככם. לערן ועמית אני מדווחת על הטלפונים שלכם אבל לא אמרת אם צריך להודיע לעוד מישהו. אני אהיה במ הפיס בצהרים לראיון ואם יהיה שלב המשך אספר לכם.
    השנים הישנים כשני עוברים במיטה ענקית , לפחות כסי אותם, עושה לי קר. מה באמת קר שם?
    אהבה

  6. טוב לשמוע ממכם! אכן האנשים פה לא מבינים שאפשר לטייל מספר חודשים. הכל צריך להיות לפי הסדר וטיולים רק בחופשים:)
    ראו הוזהרתם הרכב הזה ממכר כמו הקרוז. אם מכניסים את הכיסאות למטה הרכב נהפך לאוהל קטן.
    תמשיכו להנות.

    1. יש לנו עוד המון מה ללמוד על הרכב הזה! הוא מסובך מאד ומפתיע אותנו כל פעם מחדש. עוד לא התחלנו להתעסק עם המחשב הזה שבדשבורד…. בינתיים מגלים כל פעם כפתור אחר.

  7. מאור מוסר:
    אהבתי את התמונות, שיהיה בהצלחה בהמשך הטיול ודרישת שלום לדן ורון.

    1. תודה רבה! רון ודן אומרים תודה ודן מוסר שהוא מתגעגע (גם רון בטח מתגעגע, הוא רק עסוק כרגע בכתיבת היומן שלו אז לא כל כך בקשב). יש לכם סקייפ? אולי נארגן להם איזו שיחה מתישהו.

  8. איזה תיאור מפורט, כיף לקרוא. אין ספק ששכרתם רכב מעולה, אני זוכרת את ההתלבטות שלך לגבי סוג הרכב.
    תמשיכי לכתוב ולעדכן. בילוי נעים לכולכם.

  9. אמרו לך פעם שאת מורעלת? D-:
    טוב, האמת שהיה לי די ברור שבערך שניה וחצי אחרי שתנחתו במלון, אנחנו כבר נשמע מכם 🙂

    איזה כייף לכם שיש לכם טאון אנד קאונטרי! גרמת לי עכשיו כל כך להתגעגע לטאון אנד קאונטרי שהיתה לי בזמן שהתגוררנו 40 דקות דרומה לאיפה שאתם עכשיו… כייף של אוטו! תענוג לנהוג עליו (בעיקר לאחת כמוני, שבניגוד אלייך לא ניחנה בכמות גדולה של סנטימטרים), יושבים גבוה ורואים הכל, הרכב מרווח (גם באיזור הישיבה וגם בתא האחסון שלו). כייף! הלוואי שהיה לי מוצדק להחזיק גם בארץ טנק שכזה (האמת היא, שכאן בארץ אני צריכה סופר-אוטו: כזה שמסוגל לסוע בבטחה את כל הדרך מהבית ועד לסופר, ובחזרה). אבל בשביל ה(בקושי)-55,000 ק"מ שהרכב שלי "חרש" בכל שש השנים שהוא אצלי, אני כנראה אמשיך להסתפק במיצובישי שלי P-:

    הצחקת אותי נורא עם קציני ההגירה שהתלהבו מן הכיתוב בעברית. וגם עם מבחן הרגישות לדגדוגים D-: הנה, עוד לא התחלתם ממש את הטיול שלכם, וכבר יש לכם חוויות מעניינות. שימשיך ככה!

    1. אני עוד קצת מפחדת מהטנק… יש בו מיליון כפתורים ופיצ'רים והעייפות וההתרגשות גם ככה מקשים על הנהיגה. עוד ניקח את הזמן ללמוד את הרכב לעומק וכשנצא מהעיר גם אני אתחיל לנהוג, אני מקווה.

  10. כיף לשמוע מכם.
    שימשיך להיות לכם נעים וזורם. תמסרי לבנים דרישת שלום. יותר מאוחר אראה למאור את התמונות.

    אמשיך להתעדכן.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *