אחרי מסע של שלושה שבועות מהיום בו יצאנו מלוס אנג'לס, לפני חמישה ימים הגענו סוף סוף אל אלסקה! אנחנו אחרי ארבעה ימים בעיר פיירבנקס ולפני שנצא מחר אל עבר פארק דנאלי, אני מנסה להשלים עדכונים בבלוג.
מוויטהורס שביוקון יצאנו בנסיעה בכיוון צפון-מערב. במקור חשבתי שנעצור בעיירת הגבול ביוור קריק, בצד הקנדי של הגבול. זה משהו שמאד מאפיין את התכנונים שלי. כשיושבים בבית בישראל, משום מה נסיעה של 500 קילומטר נראית ארוכה. כשנוסעים אותה בארה"ב, פתאום אין בעיה לגמוא מרחק גדול בהרבה ביום אחד. כשיצאנו מוויטהורס, החלטנו פשוט לנסוע עד שנרגיש שהגיע הזמן לעצור.
פארק לאומי קלואני
חלקה הראשון של הדרך עבר בקנדה. בעיירה היינס ג'נקשן – שכשמה כן היא, בעיקר צומת עם כמה מבנים שמשרתים את הנוסעים בדרך – עצרנו במרכז המבקרים של פארק לאומי קלואני. מדובר באחד הפארקים הלאומיים הגדולים והיפים של קנדה. הוא כולל בתוכו את ההר הגבוה ביותר בקנדה (ועוד 17 מתוך הפסגות הגבוהות ביותר, אם אתם כבר שואלים) ואת שדה הקרחונים הגדול ביותר מחוץ לקטבים עצמם. נשמע מרשים, אבל את הדברים האלו לא רואים כשנוסעים בכביש האלסקה הייויי שעובר בפארק. כדי לראות את הנופים המדהימים של קלואני צריך לקחת טיסה בשמי הפארק, או לאזור אומץ ולצאת אל השבילים שאורכם נע בין כחמישה עשר לשמונים קילומטר. אנחנו הסתפקנו במשהו קצר יותר. תחילה ביקרנו במרכז המבקרים המרשים.
מהריינג'רים במקום קיבלנו המלצה למסלול קצר ליד לייק קלואני שקרוי Soldier's Summit. לידו, ביקרנו במרכז מבקרים קטן שבו עומדות שתי ריינג'ריות קנדיות נחמדות וצופות בכבשי הרים באמצעות טלסקופ. כשמגיעים מבקרים (לא עניין תכוף מדי) הן שמחות להראות את הכבשים ולספר עליהן.
השביל היה קצר (כקילומטר) ונחמד מאד. לאורכו פאנלים שמספרים על הקמת כביש האלסקה הייווי, בפרט באיזור זה. למי שלא מכיר, מדובר בכביש ארוך מאד שמחבר את אלסקה למדינות ארה"ב בדרך יבשתית. הוא הוקם במלחמת העולם השניה כנתיב אספקה לכוחות הצבא ולמרות המרחק העצום שהוא מכסה, ארה"ב וקנדה השלימו אותו במאמץ משותף תוך עשרה חודשים בלבד. בקור של היוקון, כן? סיפור הרואי מאד. השביל מטפס על גבעה לתצפית על האגם.
ועל קטע הכביש שעובר ליד חוף האגם –
במלחמת העולם השניה, הנתיב היה בעיקרו דרך עפר כבושה. עם השנים נסללו עוד ועוד חלקים וכיום אפשר לנסוע לכל אורכו – משהו שאנחנו נעשה בכיוון חזור שלנו. קשה מאד לתחזק כביש כזה. החורף הקשה של צפון קנדה גורם לאספלט להתעוות למעין איזורים גליים שנקראים frost heaves. בעבר נהוג היה להתייחס לחציית כל הכביש כאל אתגר של ממש. רכבים שנסעו באלסקה הייויי נהגו להצטייד בציוד לתיקון הרכב, גלגלים ספייר (יותר מאחד!) ולהתכונן נפשית לשמשות סדוקות. היום המצב משופר לרוב אורכו של הכביש, אבל עדיין, בקטע שבין פארק קלואני לגבול אלסקה נתקלנו בהחלט בדרך משובשת מאד. אין כמו לטוס מעל מדרגות של frost heaves בגובה של 30 ס"מ במהירות של 120 קמ"ש… אבל אחרי הפעם הראשונה לומדים להתיחס בכבוד לדיגלונים הכתומים שמסמנים אותם ולהאט.
נכנסים לאלסקה!
אחר הצהריים הגענו סוף כל סוף אל הגבול! השוטרים הקנדיים יושבים משהו כמו עשרים דקות נסיעה מהגבול בצד שלהם, והאמריקאים מתרחקים גם הם עוד קצת פנימה לתוך אלסקה. באמצע, אפשר לנסוע לאורך חצי שעה באיזור מפורז בין תחנות הגבול. כנראה ששני הצדדים מרגישים ששטח לא חסר להם… קל לראות איפה הגבול, אגב. יש במקום נקודת עצירה חביבה עם סימון ברור. צחי ניסה לעזור לאמריקאים לקבל עוד חתיכה מקנדה אבל העמוד היה יציב מאד.
זהו, מכאן אנחנו באלסקה! שימו לב איך נראה הרכב אחרי הנסיעה בקטע הזה של האלסקה הייויי. מזל שלקחנו SUV!
זהו. אלסקה. מרגישים מיד בהבדל. לא רק שהתמרורים מדברים במיילים, הכבישים במצב טוב יותר, יש עמודי חשמל לאורך הכביש והכי מדהים, יש קליטת סלולר! ואפילו קליטת דאטה! אחרי שבועיים בספר הקנדי, פתאום מרגישים כאילו חזרנו לציביליזציה!
אני יכולה להגיד אחרי חמישה ימים באלסקה, שזה כבר לא "חשיפה לצפון" כאן. הכל מאד מסודר ואמריקאי, לטוב ולרע. יש כיסוי סלולרי די טוב (יותר טוב ממדינות אחרות שהיינו בהן), יש שירותים מסודרים בכל מקום, יש מיליון חנויות, רכבים ואנשים. ביחס ליוקון, ממש צפוף פה. ועשיר. מאז שנות השבעים הנפט החליף את הזהב כמקור העושר ואלסקה עשירה מאד. לא רק שאין כאן מס קניה, יש מס הכנסה שלילי. כל שנה מקבל כל תושב של אלסקה דיווידנד מההכנסות מהנפט. אמנם כמות הנפט יורדת עם השנים – ובהתאם הדיווידנד – ועדיין, העושר מורגש ברמת התשתיות הגבוהות יחסית. מי שמחפש את אלסקה של ג'ואל פליישמן יצטרך להתרחק מאד מנתיבי התחבורה העיקריים אל איזורי הספר המנותקים יותר.
אחרי נסיעה של כמה שעות נוספות, עצרנו ללינה בעיירונת Tok. גם טוק היא בעצם צומת בין שני כבישים ראשיים. יחד עם שדה תעופה קטן, כמה מוטלים ומסעדה, זו בעצם כל העיירה. למזלנו, נותר חדר אחרון באחד המוטלים ונשארנו ללון בו.
למחרת, עוד שלוש שעות נסיעה עד פיירבנקס. עצרנו בדרך בעיירה שנקראת North Pole או בעברית "הקוטב הצפוני". תנאים טופגרפיים מקומיים הפכו את הנקודה הזו לקרה במיוחד אפילו במונחים של מרכז אלסקה ומכאן שמה. לפי המסורת, סנטה קלאוס גר בקוטב הצפוני, אז כמובן שעצרנו בבית שלו –
הבית של סנטה קלאוס הוא כמובן חנות. כמו באיזה סרט אימה, כאן נתקעו בחג המולד לנצח. בכניסה לחנות מיד מכה בך ניחוח תבלינים אופייני ושירי כריסמס מתנגנים להם. החנות מקושטת כולה לכבוד החג, כמובן ועל במת כבוד יושב לו סנטה בכבודו ובעצמו ומצטלם עם מי שרוצה, תוך שהוא קורא "הו, הו, הו!" אחרי ביקור קצר המשכנו בדרכנו צפונה. בדרך, אגב, ספרנו לא פחות מחמישה איילי מוס לצד הכביש!
פיירבנקס, אלסקה
הגענו לפיירבנקס בצהריים ונסענו מיד ליחידת הנופש שהזמנתי לנו דרך AirBNB. במקום חיכה לנו סטיוארט שהכניס אותנו לדירונת מקסימה, עם חדר שינה, סלון עם מיטות לילדים, מטבח מאובזר לעילא ולעילא וחדר אמבטיה עם מקלחת ענקית, מכונת כביסה ומייבש. סטיוארט ואשתו טרי השיקו את המקום רק השנה ולפנינו היתה עד כה רק אורחת אחת, כך שגם הם מתרגשים לראות אותנו. מורגש שהם מארחים לבביים שרוצים לפנק. הם לא רק ארגנו את הכל הכי נחמד ויפה שאפשר, אלא גם ציידו את המטבח באוכל! קורנפלקסים, תערובת לפנקייק, גבינות, חמאה, ריבה, חלב, ביצים ואפילו וואפלים ובייגלים במקפיא!
הכל היה כל כך נחמד שפשוט לא הצלחנו לגרום לעצמנו לצאת החוצה. בחוץ היה קריר וגשום וכולנו שקענו אל שמיכות הפוך ומנעמי הווייפיי….
זאת בדרך כלל הבעיה עם דירות כאלו. כל כך נחמד בהן שלא בא לנו לצאת יותר מדי. בכל זאת עשינו מאמץ ויצאנו כל יום משלושת הימים המלאים שהיינו בפיירבנקס. ואל יקל הדבר בעיניכם! הנה סיכום קצר של "איפה היינו ומה עשינו" בפיירבנקס.
מרכז המבקרים מוריס ת'ומפסון
התחלנו במרכז המבקרים הזה שהוא בעצם מוזיאון קטן בפני עצמו. הסתובבנו בין התצוגות העשירות, ראינו סרט על אלסקה ויצאנו לסיור קצר עם ריינג'ר מטעם רשות הפארקים שסיפר לנו הרבה דברים מעניינים על אלסקה.
מוזיאון הצפון
ביקרנו במוזיאון הצפון שהוא חלק מהקמפוס של אוניברסיטת אלסקה בפיירבנקס. מוזיאון מעניין. המבנה חדש ומרווח וחלל התצוגה העיקרי מחולק לפי איזורים גיאוגרפיים באלסקה. לכל איזור מוקדשת סקירה היסטורית וגם סקירה של מאפיינים של האיזור מבחינת הגיאולוגיה, החי והצומח. המון מידע, לפעמים יותר מדי. לא כל המוצגים מאד מעניינים ויש תחושה של עומס ואקלקטיות ולא של "סיפור" אבל בכל זאת היה לנו מאד מעניין כאן במשך שעתיים לפחות.
מוזיאון הקרח בצ'נה
נסענו מרחק של שעה וחצי לכל כיוון לאיזור המעיינות החמים של צ'ינה. במקום יש מעין ריזורט שמפעיל גם את הבריכות החמות וגם מוזיאון קרח ואטרקציות נוספות. הסתובבנו קצת במקום עד שהתחיל הסיור שלנו במוזיאון הקרח. מדובר בסיור מודרך כי בכל זאת, צריך שמישהו ישגיח על תיירים כשהם מסתובבים במקום שהטמפרטורה בו היא מינוס שבע מעלות.
בכניסה, מקבלים מעילי פארקה ענקיים וחמים. בהתחלה לא מרגיש נורא קר בפנים אבל ככל ששוהים יותר במקום, הקור מתחיל לחדור לעצמות. אחרי חצי שעה, כולם כבר מוכנים לצאת ודי עומדים ליד הדלת… הסיור המודרך נמשך כעשר דקות ואחר כך אפשר להסתובב במתחם באופן עצמאי, בזמן שהמדריכה מכינה קוקטיילים למי שהזמין ושילם עבורם מראש. את הקוקטיילים מקבלים בכוס עשויה קרח, ישובים על כיסאות מקרח אל דלפק מקרח בבאר אורורה.
אפשר גם להתפעל מפסלי קרח במתחם, ומחדרי שינה מקרח, עם מיטות מקרח. למי שמעוניין, אפשר גם לשכור את החדר ללילה ולישון כאן במחיר של $600 לחדר. לדעתי רוב הכסף הולך לביטוח שארים.
אפשר גם לצפות באומן הקרח המקומי בזמן עבודתו (הוא בעיקר מכין הרבה כוסות מקרח לכל הקוקטיילים) –
אחרי 45 דקות, כולם יוצאים בשמחה מהמתחם. פורקים את הפארקות והחוצה… למרות שבחוץ בערך 12 מעלות וסגרירי, זה מרגיש לי כאילו יצאנו לג'ונגל טרופי.
האם שווה? זו חוויה מעניינת במחיר סביר של $15 לאדם. הנסיעה לשם די ארוכה כך שכאן טמונה העלות האמיתית. כביש משעמם יחסית ולא מאד בטיחותי. יש עוד מוזיאון קרח, בדאונטאון פיירבנקס. הבנתי שזה שביקרנו גדול יותר, אבל לא בטוח שמצדיק את הנסיעה.
פיוניר פארק
פיירבנקס – כמו רוב המקומות באלסקה וביוקון – התחילה בימי הבהלה לזהב. מחפשי הזהב נהרו לאיזור כדי להוציא גושי זהב מערוצי הנחלים והצליחו להקים עיר שממש נשארה כעיר חיה (במידה רבה בגלל הצבא האמריקאי שהגיע גם הוא לאיזור).
כשפיירבנקס התחילה להיות עיר מסודרת, אספו את ביקתות מחפשי הזהב מרחבי העיר וכינסו אותם בפארק החלוצים. ביקרנו כאן ושוטטנו בין הבקתות והאטרקציות המוזרות למדי שכללנו מוזיאונים שנראו כאילו לא השתנו הרבה מאז ימי החלוצים. לזכותם יאמר שגם המחירים לא עלו מאז.
חוות כבשי המושקים
ליד האוניברסיטה ביקרנו גם בחוות מחקר שבה מגדלים כבשי מושק ואיילי קאריבו. כבשי מושק הם לא כבשים, אלא למעשה סוג של עיזים מאד מאד מגודלות – כמעט בגודל של פרה.
נותרו בערך מאה אלף מהם בטבע וכאן בחווה מנסים לבדוק אם ניתן לביית אותם. הצמר של החיה הזאת מאד מאד איכותי. הוא קל משקל ויחד עם זאת מאד מחמם. לאורך השנים צדו אותם בעיקר בשביל הצמר וכאן מנסים לבדוק אם אפשר יהיה לגדל אותם באקלים הקר של אלסקה ולאסוף את הצמר שהם משירים באמצעות סירוק. הצמר הזה שווה הון. ככה הוא נראה אחרי הסירוק ולפני הטוויה –
חבילה קטנה של צמר כזה עולה בערך מאה דולר. צעיף כמו זה שבתמונה, עולה מאתיים ושלושים דולר –
מכאן המוטיבציה לנסות ולגדל אותן כדי להפיק את הצמר בלי לצוד את בעלי החיים. זה ממש לא פרוייקט פשוט ועד עכשיו יש רק שתי חוות כאלו באלסקה. מסתבר ש"כבשי" המושק האלו הם ממש טיפוסים. כל אחד עם האופי שלו ואצל רובם זה לא ממש אופי סימפטי. חיות עקשניות וזעופות שקשה לדרבן אותן לעשות דברים באמצעות מתן אוכל טעים, למשל. במכון המחקר בוחנים איך אפשר לגרום לכבש מושק כזה להיות שמח וטוב לב כדי שיסכים שיסרקו אותו ויקחו את הפרווה שהוא משיר כל שנה.
הסיור ארך כשעה, ובמהלכו המדריך שלנו, מת'יו הצליח לבסוף לשכנע את אחת מכבשי המושק הצעירות להגיע לקבל משהו טעים ליד הגדר כדי שנוכל לראות אותה מקרוב. את רוב הזמן בעיקר בילינו בשמיעת הסברים מרתקים על כבשי מושק ואיילי קאריבו בטבע ועל הניסיונות לביית אותם.
הגנים הבוטניים על שם ג'ורג'סון
בפיירבנקס הטמפרטורות יורדות בחורף עד מינוס חמישים מעלות. האיזור הזה קפוא לגמרי במשך כמה חודשים ולכן קצת מוזר לחשוב על גינות בהקשר הזה. הופתענו לגלות גן מדהים ליד האוניברסיטה, עם פרחים יפהפיים וירקות ענקיים. מסתבר שבחורף אמנם קר, אבל בקיץ יש הרבה מאד שעות אור (בשיא יש יותר מ-22 שעות אור ביממה), מה שמאפשר לצמחים לגדול ולהתפתח במהירות.
אסיים עם תמונות מביקורנו בגנים. מחר עוזבים את המקום הנחמד הזה ונוסעים הלאה… לפארק לאומי דנאלי!