ימים 10-12 ברוקיז הקנדיים

בדרך לאלסקה עוצרים ברוקיז הקנדיים… מדראמהלר נסענו במשך כשעתיים וחצי,עקפנו את קלגרי והופ, הגענו להרי הרוקיז שבקנדה. עצירה ראשונה היתה בטרייל שסימנתי לנו מראש, בשם Middle Lake. הטרייל היה אמור להיות סיבוב רגוע ושליו סביב אגם מקומי קטן אבל אחרי שירדנו מהרכב גילינו את השלט הבא –

אזהרת דובים כללית יש תמיד באיזורים האלו, אבל הפעם השלט סיפר על דב ספציפי מאד שנפגע בתאונה מרכב ומסתובב פצוע באיזור. ההמלצות היו כרגיל, לעשות הרבה רעש, ללכת בקבוצה ולהחזיק ספריי דובים בהישג יד. אותי כל הסיפור די הלחיץ. כל שיח וכל עץ היו חשודים כמסתור לדב גריזלי פצוע וכועס. כל הדרך הקפדתי למחוא כפיים ולצעוק בקול רם "קישטה, דב, קישטה!"

את הילדים וצחי זה שיעשע מאד אבל כשהשביל נכנס ליער, כבר מחאתי כפיים כל כך הרבה שכאבו לי הידיים…

הקפנו את האגם אבל בשלב הזה דרשתי לסיים את המסלול ולא להמשיך בחלק הארוך יותר שלו. מקום חביב ויפה, אבל מורט עצבים מבחינתי.

היו לנו עוד כמה שעות להעביר עד הזמן בו אפשר היה להכנס למלון, אז החלטנו לשנס מותניים ולצאת לטיול נוסף. הפעם הלכנו לשביל שנקרא Grotto Creek Trail ובו לשמחתי לא היו אזהרות דובים מאד ספציפיות וכן היו הרבה רכבי מטיילים בנקודת היציאה לטרייל.

אורך השביל היה כארבעה קילומטר בסה"כ, הלוך ושוב. רובו בשביל נוח מאד אבל חלקו בקניון עם קצת יותר אבנים וחציית זרמי מים בין האבנים. שום דבר טכני, ולמעט נקודה אחת ספציפית, אפילו מבחינתי העבירות היתה בסדר גמור. הנה כמה תמונות –

 כשסיימנו, נסענו לעבר העיר הקטנה Canmore שם הזמנתי מראש מוטל לשלושה לילות. הפעם בחרתי בלודג', טיפה יותר מפנק מהמוטל סיקס הסטנדרטי. היה לנו נחמד מאד להתרווח כאן בימים האחרונים והכי חשוב, קשר האינטרנט בווייפיי של המלון פשוט מצוין!

למחרת, יצאנו לטייל בפארק יוהו, במרחק של כשעה נסיעה מקאנמור. זה המקום להזכיר שכבר ביקרנו באיזור בעבר והיינו בקאנמור כמעט שבוע, עם טיולי כוכב רבים בפארק לאומי באנף ופארק לאומי יוהו. הפעם באנו לנוח ולטייל ברגל במקומות הפחות מוכרים. וטוב שכך.

אולי בגלל שזהו סופשבוע ואולי כי באמת עומס התיירים גדל, המקומות הנחשבים יותר פשוט עמוסים בטירוף. עברנו ליד לייק לואיז וקניון ג'ונסטון למשל, ובשניהם פשוט אין איפה לחנות. בקניון ג'ונסטון אנשים חונים במרחק קילומטר ויותר מהכניסה לקניון. בלייק לואיז בכלל ארגנו מגרש חניה מחוץ לעיר עם אוטובוס (בתשלום) שמכניס פנימה את התיירים. אפשר לנסות להכנס עם רכב אבל צריך הרבה מזל כדי למצוא מקום במרחק הליכה סבירה ברגל מהאגם.

נראה שעם ריבוי בני האדם, הדובים נדחקים החוצה. בביקורים קודמים, כמעט כל נסיעה שלנו בכביש ה-Bow Valley Park הניב תצפיות דובים. הפעם, יוק. רכבים בכל מקום ודובים אין.

התכנית שלי ליום הזה כללה מסלול בלייק לואיז (לא המסלול ללייק אגנס שכבר עשינו, אלא אחד בצידו האחר של האגם) וביקור במוריין לייק שעדיין לא ראינו. כשהתקרבנו ללייק לואיז והבנו את היקפי העומס, היה ברור שללייק לואיז כבר לא ניכנס. אי אפשר היה להכניס סיכה בחניה. בכל צומת בכפר עצמו עומדים עובדי הפארק ומכוונים תנועה ובפתחו של כל מגרש חניה עומד עוד עובד שאומר שפשוט אין מה להכנס.

אבל מה עם מוריין לייק? אותו הרי עדיין לא ראינו. נסענו בכביש עד הפניה למוריין לייק ואכן, הצומת חסום ועובדת הפארק מסמנת לנו להמשיך הלאה. שאלנו במגרש החניה הסמוך ושם הסבירו לנו שמנסים לווסת את הרכבים באיזור מוריין לייק ולכן מחכים עד שיצאו עשרה רכבים ורק אז מאפשרים לעשרה אחרים להכנס. אין מקום לעמוד בו בתור אז אין הרבה מה לעשות. צריך מזל או לחלופין לשלם שלושים דולר לאדם (!) לאוטובוס שלוקח אותך עד האגם.

לשלם מאה ועשרים דולר בשביל לראות אגם? לא בשבילנו. החלטנו להסתובב ולצאת מאיזור לייק לואיז וללכת למסלול שמוביל לאגם יפה אחר בפארק יוהו. כדי להגיע לאגם הזה צריך ללכת שלושה קילומטר (ואז גם לחזור אותם) כך שמטבע הדברים הנחנו שהוא יהיה פחות עמוס.

הסתובבנו בכביש והנה… נס! כשעברנו על פני הפניה למוריין, בדיוק פתחו אותה לעשרה רכבים והכניסו גם אותנו! הידד! נסענו לאגם, שמחים וטובי לב. שלא תחשבו שמכניסים מעט רכבים בכל פעם. גילינו שאנשים חונים בשולי הכביש במרחק של יותר מקילומטר מהאגם עצמו וזה בשוליים לא סימפטיים בכלל. החלטנו להמר ולהתקרב, היות וידעתי שרוב האנשים עוצרים לתצפית קצרה וממשיכים הלאה. ואכן, נס שני! תפסנו חניה שהתפנתה ממש ליד האגם.

עם כל העומס הזה, האגם עצמו שווה את זה. כך זה נראה ליד החניה, בגובה פני האגם –

לא התעצלנו ועלינו במסלול הקצר לנקודת תצפית גבוהה יותר ומשם המראה היה פשוט מרהיב.

גם מהצד השני, הנוף מקסים –

אחרי בערך עשרים דקות ומאות תמונות, ירדנו בחזרה לרכב ופינינו את מקום החניה הנחשק למישהו אחר.

החלטנו לעשות את המסלול שסימנתי, לאגם שרברוק. המסלול מתחיל ממש מול אגם Wapta בהמשך הכביש וכבר בנקודת החניה ראינו גם שהמקום לא ריק לגמרי (זו החניה השניה, קצת יותר מרוחקת מתחילת המסלול) וגם שמדובר במקום יפהפה – 

המסלול מכובד בהחלט לפדלאות כמוני. שלושה קילומטר עם עליה של יותר משלוש מאות מטר. רוב המסלול  ביער מקסים –

העליות היו תלולות למדי, אבל עם קצת הפסקות צלחנו את המסלול והגענו לאגם המשגע הזה. היינו בו כמעט לבד והיה פשוט מקסים.

הדרך בחזרה היתה קלה יותר, רובה בירידה. נסענו בחזרה לקאנמור, הישר למזללת דיירי קווין מקומית ומשם למנוחה בחדר.

היום – היום האחרון שלנו בקאנמור – יצאנו שוב להליכות ברגל. למודי ניסיון, בחרתי מראש במסלולים שחשבתי שיהיו קצת פחות עמוסים. המסלול הראשון היה קצר ונחמד. 700 מטר של עליה מתונה הביאו אותנו לתצפית במפלים יפים – Silverton Falls –

המסלול מקסים, שוב ביער כשברקע הרי הרוקיז –

משם נסענו למסלול קליל יחסית, שלושה קילומטר מעגליים סביב אגם קטן בשם ג'ונסון לייק. יום ראשון, עדיין סופ"ש וגם כאן עמוס. הפעם מדובר במשפחות מקומיות בעיקר, שבאו על טפן וסירותיהן לפוש בחופי האגם.

אנחנו יצאנו למסלול החביב סביב האגם. היו עוד אנשים במסלול, אבל בהחלט לא היה עמוס. לאורך הדרך נהננו מנופי האגם והרי הרוקיז ברקע –

מזג האוויר חמים למדי, לפחות 25 מעלות בצל והאגם קרא לצחי… הילדים העדיפו לחכות ברכב, צחי נכנס לשחייה במים הקרים ואני ישבתי לי עם עמישראל הקנדי וצילמתי –

זהו. בזה מסכמים את היומיים וחצי שלנו כאן ברוקיז הקנדיים. מחר ממשיכים לכיוון פארק לאומי רבלסטוק שם מתוכנן לנו יום אחד ואחריו… צפונה! לכיוון אלסקה!

לפני סיום, הערה מנהלתית. למרות שציינתי בטופס התגובות שאין באפשרותי לענות על שאלות, בכל זאת מתוספות כל יום שאלות חדשות לבלוג. באמת שאין לי זמן להקדיש לכך במהלך הטיול. אני די עמוסה מבחינת העבודה שלי ובקושי מספיקה לעדכן את הבלוג (יושבת כאן לקראת חצות ומעדכנת כדי להספיק לנצל את קשר האינטרנט המצוין כאן). לכן החלטתי לסגור את התגובות בפוסטים ישנים. עם מי ששאל ולא קיבל תגובה, צר לי. מעכשיו אפשר יהיה להגיב לפוסטים של הטיול עד שבוע אחורה ותו לא.