סיכום טיול בברלין – מרץ/אפריל 2017

באיחור אלגנטי, אני ממשיכה את סיכום הטיול שלנו באירופה והפעם – ברלין. מי שרוצה להזכר למה נסענו דווקא לברלין, מוזמן להציץ שוב בחלק הראשון של הסיכום. היום לפנינו סיכום ארבעת הימים בהם בילינו בבירת גרמניה.

יום שלישי – 28 במרץ 2017

נפרדנו מהדירה בפאריס ויצאנו לשדה התעופה אורלי בפאריס עם מונית (שהוזמנה דרך אפליקציית אובר) ושם עברנו תהליך קצר ומהיר של ביטחון והמתנה של כשעה עד לתחילת הטיסה. הטיסה מפאריס לברלין היתה גם היא עם איזי ג'ט, במחיר של ארבעים אירו לכרטיס. בין מדינות באיחוד האירופי אין מכסים ואין ביקורת גבולות וכך פשוט נכנסנו לגרמניה בשדה התעופה שונפלד בהליך זריז ונוח. בשדה התעופה רכשנו את כרטיס המוזיאונים של ברלין לשלושה ימים, אחרי שקראתי באינטרנט שזה חוסך תורים במוזיאונים. בפועל, לא היה צורך מהטעם הפשוט שבסוף מרץ לא נתקלנו בתורים בשום מקום.

מונית מהשדה (הפעם לא אובר, סתם מוניות שעומדות בשדה) והגענו למלון שלנו בברלין. המלון שנבחר והוזמן דרך בוקינג היה מלון נובטל ברובע מיטה. המחיר היה 500 אירו לארבעה לילות שזה יקר מעט ממה שאנחנו בדרך כלל מזמינים אבל המיקום היה מעולה (ובדיעבד אכן חסך זמן נסיעות) והביקורות מצוינות, אז החלטנו להתפנק קצת. הגענו למלון אחר הצהריים כשעל הפרק – כביסה.

אנחנו רגילים למוטלים אמריקאים, שברובם יש מכונת כביסה ומייבש שעובדים על מטבעות. במקומות הבודדים שאין בהם כאלו, יש לרוב מכבסה קרובה בשירות עצמי. ואם היא לא קרובה מאד, גם לא נורא – בשביל זה יש רכב. מסתבר שבאירופה זה אחרת. בפאריס היתה מכבסה במרחק של כעשר דקות הליכה מהדירה, אבל שעות הפעילות שלה היו מאד לא נוחות – בין עשר בבוקר לשבע. החלטנו לחכות לברלין, מתוך תקווה שבמלון נחמד כל כך יהיו גם שירותי כביסה.

ובכן, שירותי כביסה היו, אבל במחירים של בית מלון. תמורת כמה מאות אירו ישמחו לכבס עבורנו סל כביסה, כולל גיהוץ, קיפול והבאה בחזרה לחדר. מחיר הכביסה במלון היה יקר יותר ממחיר כרטיסי הטיסה שלנו לאירופה… התחלנו לחפש מכבסה בשירות עצמי והסתבר שאין כאלו זמינות במרכז ברלין. הקרובה ביותר היתה בכיכר אלכסנדרפלאץ ולא היה ברור אם היא בכלל בשירות עצמי. ניסיתי לברר בטלפון, אבל הגברת שענתה לי לא דיברה אנגלית והגרמנית שלי מוגבלת עוד יותר מהצרפתית שלי…

למזלנו, יש לנו חברה בברלין שעברה פרק של עלייה לישראל ואז חזרה לגרמניה. התקשרתי אליה כדי לבקש שתעזור לי להבין את הגברת מהמכבסה, אבל החברה הציעה שבמקום זה, פשוט נגיע אליה לדירה ונכבס אצלה. כיוון שבכל מקרה התכוונו להפגש בברלין, שמחנו מאד. כך העברנו את הערב הראשון שלנו בביתה של החברה במזרח ברלין, בקומה 16 בלב השכונה של השטאזי לשעבר. נוף נהדר נשקף מלמעלה ואנחנו העברנו ערב ראשון בברלין בארוחה טעימה, מתובלת בשיחות מרתקות עם חברתנו ואביה, שסיפרו על החיים במזרח ברלין לפני נפילת החומה, כשברקע מכונת הכביסה מזמזמת לה בנחת.

יום רביעי – 29 במרץ 2017

במקור חשבנו להצטרף ביום הזה לסיור רגלי מודרך אבל הרגשנו שאחד כזה בפאריז הספיק לנו והתחשק לנו להיות שוב עצמאיים בשטח. יצאנו מהמלון שלנו – שממוקם בדיוק על אי המוזיאונים במה שהיה פעם שטח של מזרח גרמניה – וצעדנו מערבה אל צ'ק פוינט צ'ארלי. במקום התקיימה הפגנה – לשמוע נואמים צועקים בגרמנית ברמקול בהחלט היתה חוויה מעניינת – אבל אנחנו התמקדנו בתצוגה על ההיסטוריה של חומת ברלין.

ויתרנו על כניסה לתצוגה הפנימית – בתשלום – מפאת חוסר עניין זמני, או יותר נכון, עניין רב יותר במקדולנדס שמעבר לצ'ק פוינט צ'ארלי עצמה. הסניף של מקדולנדס ממוקם בצד המזרחי מיד אחרי המחסום ההיסטורי ומבהיר לכולם מי ניצח במלחמה הקרה –

אחרי שאכלנו משהו, המשכנו ברגל לכיוון מערב, עד שהגענו לכיכר פוטסדאמר הידועה. עד לנפילת החומה, היה מדובר בשטח הרוס ולא מפותח. עם איחוד ברלין, נבנו בכיכר בניינים גבוהים ומיוחדים והיא הפכה לכיכר מרכזית בעיר.

משם פנינו צפונה והלכנו לאורך חלקו המזרחי של פארק טירגארטן. העצירה הבאה שלנו היתה באנדרטה המרשימה לזכר שואת יהודי אירופה. בכוונה ניסינו לשמור על מינונים נמוכים של שואה בביקור כך שלא נכנסנו למרכז המבקרים והסתפקנו בצעידה בתוך האנדרטה המרשימה –

מהאנדרטה התקדמנו לשער ברנדנבורג וחצינו אותו לכיוון מזרח ומשם התחלנו ללכת בחזרה לכיוון אי המוזיאונים.

בדרך קנינו לנו מאפים טעימים, קפה ושוקו חם. עבר זמן ואני כבר לא זוכרת את המחירים במדויק אבל כן זוכרת שאכן, כמו שאומרים, ברלין זולה ביחס למחירים בישראל (וגם ביחס לפאריס). את השעות שאחר כך בילינו במוזיאון הפרגמון שהרשים את צחי מאד בשיחזור של שער אישתר בבבל הקדומה.

לילדים זה הספיק ואני חזרתי איתם למלון (במרחק עשר דקות הליכה). צחי לעומת זאת נשאר לבקר גם במוזיאון ה"חדש" – Neues Museum והצטרף אלינו במלון מאוחר יותר.

יום חמישי – 30 במרץ 2017

את יום חמישי הקדשנו לרובע מיטה שבו בעצם נמצא המלון שלנו. התחלנו בחציה של נהר השיפר וביקור במוזיאון מזרח גרמניה – DDR Museum – שמתאר את חיי היומיום תחת שלטון קומוניסטי. המוזיאון לא גדול מאד והיה עמוס במבקרים. לא ברמה שהפריעה להנאה אבל בהחלט הורגש. למדנו הרבה על החיים האפורים והמדכאים למדי במזרח גרמניה, כולל ביקור בחדר האזנות הסתר של השטאזי –

וחווית העבודה במשרד ממשלתי מזרח גרמני –

היה ביקור מעניין מאד בסה"כ אבל מיצינו את המקום בשעתיים והמשכנו לדרכנו. עברנו דרך איזור השוק של Hackescher Markt – 

ומשם למרכז אנה פרנק בברלין שנמצא במיקום מוזר מאד, בקצה של סימטה מלאה בגרפיטי…

מרכז אנה פרנק קטן ונטול "פירוטכניקה" ושיכלולים, חדר ארוך שמחולק לשניים. בצד אחד, טיימליין של סיפורה של אנה פרנק ומשפחתה, כשממול במקביל, מה עוברת גרמניה באותן שנים. מהצד השני עוד מוצגים שקשורים לאנה, כולל חלק מהיומן שלה.

התצוגה מינימליסטית משהו אבל כשיש סיפור דרמטי כל כך כנראה שלא צריך יותר מזה. חלקנו את המקום עם כיתה של בני נוער גרמנים ובמקביל העברנו לילדינו שיעור היסטוריה קצר באמצעות המוצגים. נראה לי שהמקום בנוי למטרות חינוכיות ומכוון לילדים ונוער, כך שאין תמונות קשות מדי לצפייה.

אחרי ארוחת צהריים במסעדה מקומית (דיינר אמריקאי, בהתאם לבחירת הילדים),  חזרנו לאי המוזיאונים והפעם ביקרנו בקתדרלה של ברלין. היה לי נדמה שהביקור בקתדרלה כלול בכרטיס המוזיאונים אבל הסתבר שלא, אז קנינו כרטיסים ונכנסנו. הקתדרלה מרשימה מאד… ביחס לכנסיה פרוטסתנטית. היא מעניינת בעיקר בגלל סיפור ההישרדות שלה בלב ליבה של מלחמת העולם השניה, בין משטר פאשיסטי חילוני מחד למשטר קומוניסטי אנטי-דתי.

הביקור כולל עלייה לכיפה של הקתדרלה לתצפית על ברלין. אני ויתרתי אחרי שראיתי את השלט שמזהיר מפני מספר המדרגות, אבל שאר בני החבורה עלו וסיפרו שהתצפית חביבה מאד.

אחרי הטיפוס ירדנו להציץ בשלל ארונות הקבורה בקריפט התת קרקעי ולקינוח עצרנו בקפיטריה. חלקנו פרוסת עוגה אחת ע-נ-ק-י-ת במחיר מצחיק של פחות מחמישה אירו (וזה באתר תיירותי) – 

בשלב זה, אני חזרתי למלון כדי להשלים שעות עבודה וצחי והילדים נסעו ברכבת התחתית למוזיאון משחקי המחשב. המוזיאון מתמקד בהיסטוריה של משחקי מחשב והבנים דיווחו שהיה מוצלח –

יום שישי – 31 במרץ 2017

את החלק הראשון של היום הקדשנו למוזיאון התקשורת בברלין. המוזיאון זכה לביקורות מעורבות אבל היות וכרטיס המוזאונים שלנו עדיין בתוקף החלטנו לבדוק אותו. הסתבר כמוזיאון מצוין מבחינתנו, גדול ומודרני עם שפע של הפעלות והדגמות. בכניסה קידמה את פנינו רובוטית שבירכה אותנו לשלום.

בהמשך, הראינו לילדים איך נראו פעם טלפונים ועוד כל מיני מכשירים משונים של פעם. היתה אפילו עמדה של הדגמה של טלפונים בו הם ניסו להתמודד עם הפעלת טלפון חוגה (בהצלחה חלקית בלבד).

הביקור במוזיאון ארך כשלוש שעות ויחד עם ההליכה עד אליו ובחזרה, הגענו לשעת צהריים. הילדים החליטו שהם רוצים לבדוק שוב את סוגיית התקשורת במאה ה-21 בחדר המלון ולנוח קצת. אני וצחי הלכנו לבקר במוזיאון "החדש" באי המוזיאונים.

המוזיאון מתמקד בתרבות המצרית העתיקה, בשילוב עם תצוגה של פרה היסטוריה באיזור ברלין (או במילים אחרות, ניאנדרטלים). לא בליגה של המוזיאון הבריטי, אבל בהחלט מעניין. השתמשנו במדריכי האודיו ונהננו מביקור נינוח. קינחנו בארוחה יפנית ממסעדת טייק אוויי קטנה ליד המלון שקיבלה ציונים גבוהים בטריפ אדוויזר. אכן, היה טעים מאד (וממש זול – כשישה אירו למנה, כולל מגשים של סושי צימחוני).

יום שבת – 1 באפריל 2017

את היום האחרון לטיול פתחנו בביקור בבניין הרייכסטאג המחודש. הביקור בחינם אבל צריך להזמין מקומות מראש והתאריכים מתמלאים מהר ככל שהם נפתחים. הפעם לקחנו מונית מהמלון עד הרייכסטאג כדי להגיע לתחילת הסיור פונקט בזמן!

כמתבקש, הסיור מתחיל בבדיקה ביטחונית ושיקוף. משם בהדרכת מתנדבים גרמנים צעירים נכנסנו לבניין הרייכסטאג ועלינו במעלית ענקית למעלה אל כיפת המבנה השקופה. קיבלנו מדריך אודיו שמכוון להגיב לסביבתו ועלינו במעלה הספירלה שמקיפה את הכיפה מצידה הפנימי (אפשר לראות בתמונה את האנשים הולכים עליה).

במהלך המסלול מסבירים דברים גם על הרייכסטאג והבונדסטאג וגם על הנוף שנשקף מבחוץ. כשסיימנו, ירדנו בחזרה לרחבה שבבסיס הכיפה, שם יש תצוגה קטנה על ההיסטוריה של המבנה וגם יצאנו קצת החוצה לתצפית באוויר הצח.

מסתבר שטיול עירוני באירופה שונה מאד מהטיולים שלנו בארה"ב והרגשנו שיש כבר קצת רוויה ממוזיאונים והיסטוריה. הילדים התלוננו שרוצים בעלי חיים וירוק. נכנסנו לפארק טיגרטן הסמוך אבל בעונה הזאת העצים עדיין לא ממש ירוקים, אז החלטנו להענות לדרישת הקהל ולנסוע לבדוק את גן החיות של ברלין. נסיעה של כרבע שעה באוטובוס הביאה אותנו לצידו השני של הפארק, שם גילינו שלא רק אנחנו חשבנו לבקר בגן החיות בסוף שבוע שמשי של תחילת האביב… תור ארוך מאד של משפחות עם ילדים קטנים השתרך מחוץ לשערי גן החיות. אחרי שראינו שהתור מתקדם לאט לאט, החלטנו בצער רב (בעיקר של דן) לוותר.

יצאנו מאיזור גן החיות אל רחוב קורפורסטנדאם הסמוך, איזור של ברלין המערבית שטרם ביקרנו בו. מרגיש הרבה יותר "אירופאי" במובן העשיר של המילה. ההליכה ברחוב הובילה אותנו אל מוזיאון "Story of Berlin" שדי רציתי לראות. המוזיאון לא היה עמוס למרות סוף השבוע אז נכנסנו לסיור.

החלק הראשון של המוזיאון היה קצת משעמם. המוזיאון מציג את עצמו כמוזיאון מולטי-מדיה אבל בפועל מדובר פשוט בצלילים וקולות שמלווים את התצוגה ולא משהו אינטראקטיבי או מתקדם במיוחד.

הילדים הכריזו שמשעמם, אז אפשרנו להם לשבת באחת הפינות ולשחק בטלפונים שלהם ואנחנו התעמקנו קצת יותר בתצוגה. המוזיאון הוביל אותנו באופן כרונולוגי דרך ההיסטוריה של ברלין מראשית ההתיישבות באיזור. התחושה מוזרה, כי ברור לך כשמגיעים למאה העשרים שמשהו לא טוב עומד לקרות… כשמגיעים לשנות הארבעים, התצוגה ה"רגילה" עוצרת ועוברים לקומה אחרת. באופן סמלי מאד, יורדים בהמון המון מדרגות והתחושה היא שיורדים יחד עם ההיסטוריה של גרמניה אל השאול.

יצאנו אל המשטר הנאצי. התחושה שלנו היתה שניסו להאדיר את ההתנגדות של הגרמנים ובפרט הברלינאים לנאצים אבל בכל מקרה, הצליחו לצמרר במעבר באירועי ליל הבדולח, כשכל צעד שלנו מעורר צלילים של דריכה על זכוכיות. לא הרבה יותר מזה, ויוצאים אל התקופה שאחרי המלחמה, אל ברלין של המלחמה הקרה, עם השוואה בין המערב למזרח ובאמצע פצצת אטום ענקית וכמובן, מחסומים וחיילים של בעלות הברית. 

אחרי שהגענו לנפילת חומת ברלין, התצוגה די הסתיימה. בהחלט נראטיב מעניין יש לעיר הזאת שעברה המון דברים מוזרים ולא נעימים. הכרטיס שלנו כלל עוד משהו, שלמעשה בשבילו רציתי להגיע למוזיאון: סיור בבונקר גרעיני אותנטי.

בבניין בו שוכן המוזיאון, בעומק של כמה קומות מתחת לאדמה, יש בונקר ציבורי ענקי מתקופת המלחמה הקרה שהיה מיועד למקרה של התקפה גרעינית על ברלין. מסתבר שגם היום הוא נשמר בכוננות, למקרה ש… הסיור היה מרתק, מפחיד וקצת מדכא.

מסתבר שפיקוד העורף שלהם לא ממש חס על האזרחים. הרעיון הכללי במקרה של התקפה גרעינית הוא שכל מי שיכול שירוץ בכל המדרגות האלו לבונקר. יש ארבע כניסות לבונקר ובכל אחת מהן מכשיר שסופר את הנכנסים. ברגע שמגיעים למכסה, נועלים את הדלתות. כל הקודם זוכה כשיש מקום לפחות מאחוז אחד מאוכלוסית העיר בכל הבונקרים האלו ביחד. אה, ואם כבר הפצצה התפוצצה אז גם יחייבו את כל מי שרוצה להכנס להתפשט לגמרי ולהתקלח במים קרים כשצופים בו מבפנים. רק אז יכניסו (אם יש מקום).

מי ש"זכה" לעבור את הדלתות נדון לסיוט של בונקר. 4000 איש חולקים מספר מוגבל מאד של תאי שירותים (נטולי דלתות!) וכמות אוכל מצומצת. לכל אדם דרגש וסדר היום הצפוי כלל עמידה של שמונה שעות ביום בתור לאוכל, בחום של ארבעים מעלות ובלחות גבוהה. שאר השעות כנראה יעברו בתור לשירותים. אם תשאלו אותי, עדיף כבר להשאר בחוץ. אגב, מי ששרד את כל הסיוט הזה במשך כמה שבועות (אין אוכל ומים ליותר מזה) היה צפוי ממילא לצאת לעולם מלא בקרינה ברמות שהיו הורגות אותו תוך כמה שעות.

היה מרתק כאמור, אבל שמחנו מאד לחזור ולצאת לאור השמש! נסענו ברכבת התחתית בחזרה למלון ואחרי שנחנו קצת, יצאנו כולנו בהרכב משפחתי לגלידה מצויינת במיטה כדי לסיים את הטיול בטעם מתוק.

יום ראשון – 2 באפריל 2017

זהו. למחרת מוקדם מאד בבוקר כבר יצאנו לטיסת הבוקר שלנו משונפלד. הטיסה בחזרה לארץ היתה בסדר גמור, אבל היציאה משדה התעופה בשונפלד די מעיקה. תורים ארוכים מאד בבידוק הביטחוני ובהתאמה, בודקים ביטחוניים די לא נעימים. לא משהו נורא, סתם טון דיבור לא נעים ומזרז בצורה מאד לא אירופאית. כאן גם הקפידו הרבה יותר על נושא הנוזלים ודרשו לשים את בקבוקון קרם הפנים שלי בשקית ניילון נפרדת. לא יודעת מה הרגיז אותם, אולי העובדה שצחי לא היה מגולח, אבל נקראנו הצידה לחדר נוסף שם מרחו את צחי בחומר שמגלה חומרי נפץ. לשמחתנו, לא זיהו כלום והמשכנו הלאה אל עבר הגייט.

כנהוג בעולם כולו, טיסות לישראל יוצאות מגייט נפרד מכולם. מה שמוזר היה שביקורת הדרכונים הגרמנית נערכה ממש ביציאה לגייט. השוטרת הגרמניה בדקה אותם היטב ואז הישירה מבטה אל צחי והודיעה לו שהדרכון שלו לא בתוקף והוא לא יכול להמשיך לטיסה. אחרי שכמעט התעלפנו, התפלאנו מאד כי הרי בדקנו את תוקף הדרכון מיליון פעם. אז הסתבר שמבחינתה הוא לא בתוקף כי צחי לא חתם עליו. מזל שאיפשרה לו לחתום במקום ולהכניס את הדרכון לתוקף אחרי שנים של שימוש ברחבי העולם.

אחרי ביקורת הדרכונים הדקדקנית, עברנו שוב בדיקת ביטחון מיוחד לגייט לישראל. הפעם התבקשנו לעבור שיקוף לכל הגוף וגם להרים רגליים (לסירוגין, למרבה המזל). מרימים את הרגל ושוטרת גרמניה בודקת את הסוליה וממששת את כף הרגל. אחרי כל זה, נכנסים לחדר ההמתנה. יש לנו עוד שעה וחצי לטיסה ובאולם ההמתנה הקטן הזה לא רק שאין איפה לקנות שתיה ואוכל, גם אין שירותים. השלפוחית שלי החליטה שאי אפשר לעמוד בשעתיים כאלו ולחכות עד אחרי ההמראה. התיעצתי עם הדיילת של איזי ג'ט שאישרה לי לצאת מאולם ההמתנה לשירותים מחוץ לשדה כשאני לוקחת איתי את הדרכון.

אחרי הביקור בשירותים, צריך שוב לעבור את ביקורת הגבולות והבידוק. השוטרת אותה שוטרת וכיוון שהדרכון שלי כבר מוחתם, הנחתי שאין צורך להראות אותו, נופפתי לה לשלום ונכנסתי לבידוק. מסתבר שטעיתי. היא יצאה מיד מהתא שלה וקראה לי לשוב ולעמוד בתור לביקורת דרכונים. לא מתווכחים עם שוטרים בשדות תעופה זרים, אז עמדתי שוב בתור וכשהגעתי אליה, הדרכון נלקח ממני ונבדק שוב דף אחרי דף, כאילו ביקרתי בשירותים בארץ אחרת… להחתים אותו שוב לא יכלו, אז החזירו לי אותו ואיפשרו לי לעבור שוב את השיקוף ועיסוי כפות הרגליים ולהתאחד עם משפחתי.

זהו, הטיסה עצמה היתה בסדר גמור וחסרת אירועים. נחתנו בחזרה בנתב"ג בצהריים. טוב היה לחזור הביתה! חזרתי לחודש של עומס מטורף בעבודה שרק עכשיו מתחיל להרגע (לכן העיכוב בסיכום). עדיין עמוס, אז אני לא חושבת שיהיו הרבה פוסטים חדשים כאן בבלוג עד לקיץ שאז אני מקווה שתצטרפו אלי לסיכום בלייב של הטיול שלנו לאלסקה!