מחשבים מסלול מחדש…
בפוסט הקודם סיפרתי על אחד משיאי הטיול – השיט באגם פאואל בפייג'. הוא היווה לנו מעין קינוח מתוק לטיול המשותף עם סבא עמוס ודוד אורי. התכנון היה להשאיר אותם בוגאס יומיים אחרי ואז להפרד, כשאנחנו היינו אמורים לנסוע לפארק סקויה אנד קינגס, בו הזמנתי לנו בקתה לארבעה ימים.
בארה"ב, כמו בארה"ב, הטבע חזק יותר מהכל. במהלך השבועות מאז תחילת הטיול, עקבנו אחרי שריפות הענק שהשתוללו במערב ובעיקר בקליפורניה. את ריח השריפות הרחנו גם בדרכנו במעלה החוף בתחילת הטיול, וגם בשהייה באיזור לייק טאהו, אבל הן החמירו במיוחד בימים האחרונים, בעיקר בפארק סקויה אנד קינגס. למעשה, הפארק נסגר למבקרים למשך כמה ימים ולמרות שחלק מהאיזורים בו נפתחו, הדיווחים דיברו על הרבה עשן וחסימות. לפיכך, החלטנו לוותר הפעם על סקויה אנד קינגס (כבר ביקרנו בפארק במשך ארבעה ימים בטיול של 2009). ביטלתי את ההזמנה ללא קנס לאור הנסיבות ונשארנו עם דילמה – מה עושים? יש לנו עוד שמונה ימים עד הטיסה שלנו בחזרה הביתה. אנחנו צריכים להגיע לוגאס תוך יומיים, אבל חוץ מזה, הכל פתוח.
התחלתי לגגל תמונות של פארקים לאומיים במערב, כדי לקבל השראה והגעתי לפארק שעוד לא ביקרנו בו – The Great Basin National Park. כל מה שידעתי על הפארק הסתכם במיקום, באמצע שומקום במדינת נבאדה. התמונות בגוגל די הפתיעו אותי. ירוק, עצים, מפלים, אגמים ו… קרחונים! באמצע נבאדה! בדקתי ואכן, יש בפארק הזה קרחון של ממש, כלומר קרח שנשאר קפוא כל הקיץ בפסגות. החלטתי שצריך לגשת לבדוק, איך שמו לנו גליישר באמצע נבאדה ולמה הפארק הזה לא מככב בסיפורי טיולים בארה"ב. וככה, בספונטניות, החלטנו שנוסעים לגרייט בייסין.
הכי כיף מבחינתי, זה בדיוק זה. להחליט על יעד בסוף העולם בארה"ב, לעלות על הרכב ולנסוע לנצח, עד שמגיעים. למרבה הצער, הפארק נמצא רק במרחק של שש שעות נסיעה מוגאס. לא בדיוק נצח, אבל לפחות כן בסוף העולם מבחינת מה שיש בדרך.
יום 41 לטיול, 26 ספטמבר 2015
נפרדנו בבוקר מפייג' ויצאנו לנסיעה של כמה שעות ללאס וגאס. הגענו לוגאס בצהריים וסבא עמוס ודוד אורי עשו צ'ק אין למלון שלהם ועלו בחזרה לרכב לארוחת פרידה. שמנו פעמנו לאחד מסניפי הריינפורסט קפה בוגאס. האמת שהסניף איכזב קצת. לא כל התצוגות פעלו והמנות היו יקרות יותר ממה שזכרנו בביקורינו הקודמים בסניפי הרשת. אולי עניין של וגאס. העיקר שעוגת הר הגעש הגיעה בסוף –
המשכנו בשיטוט קצר בסטריפ, עם צפיית חובה באטרקציה היחידה בוגאס שנחמדה לנו איכשהו, המזרקות בבלאג'יו –
אחרי מופע המזרקות, נפרדנו לשלום מסבא ואורי וגם מלאס וגאס המוארת והרועשת, עלינו על הרכב, ואחרי כמה דקות בפקקים של הסטריפ, יצאנו מהעיר לכיוון צפון. המערב הריק שלנו, סוף כל סוף לפנינו!
נסענו עד שנמאס לנו – a desert road from Vegas and nowhere – ובעשר בלילה עצרנו במוטל ליד הדרך. המבחר מצומצם. מוטל אחד על מאות מיילים, אבל הי, בדיוק ככה אנחנו אוהבים את זה! תמונה של שחר במוטל ואעבור לסיכום היום הבא – 
יום 42 לטיול, 27 ספטמבר 2015
יקיצה מתוקה עם שחר, באמצע המרחבים הריקים של נבאדה. עולים על הרכב וממשיכים צפונה. הדרך רחבת אופק ומרחיבה את הנפש. ריק. כביש לא רע בכלל ואנחנו הרכב היחיד. מכל הכיוונים, אוקיינוס שיחי ה-sagebrush. באופק, הרים. 
מדי כמה זמן, הכביש עובר ליד עיירה קטנה ומנומנמת מאד. אולי כי יום ראשון, ואולי כי פשוט אין יותר מדי אנשים. בחלק מהעיירות, שילוט שמספר על ימיהן הראשונים כעיירות כורים. 
לקראת הצהריים מגיעים ליעד. עיירונת בשם בייקר, שלידה נמצא הפארק הלאומי. נכנסים לאחד משני המוטלים, חציו מוטל וחציו קמפגראונד, ויש לו גם באר משלו. מזמינים לנו לינה ללילה אחד, בתור התחלה ועכשיו, כשאנחנו יודעים איפה נישן, נכנסים אל הפארק.
מסתבר שאמנם פארק לאומי, אבל לא גדול במיוחד. האטרקציה הכי נחשבת בו היא דווקא מערת נטיפים. בסיוע הריינג'רים ובהמלצתם, אנחנו מזמינים מקומות לסיור שיוצא בעוד כשעתיים וחצי. עד שיתחיל הסיור, נכנסים אל הפארק. כביש אחד בפארק, עולה במעלה ההר, ולכל אורכו, עצים בצבעי שלכת מרהיבים (בסטנדרטים של המערב לפחות, צפצפות בוהקות בגווני זהב).
עוצרים בחניון העליון למסלול נחמד של כשלושה קילומטרים, שעובר בין נחלים ושרידי אגמים. האגמים מלאים יותר באביב ואנחנו בסתו, אבל צבעי השלכת מפצים והמסלול נחמד מאד. הוא נחשב אחד המסלולים הטובים בפארק, ואנחנו מרוצים.
מזדרזים לסיים את המסלול, ויורדים בחזרה למרכז המבקרים שליד המערה. היות וביקרנו כבר באי אלו מערות בארה"ב, כולל בטיול הנוכחי, אנחנו נדרשים לחיטוי נעליים כדי למנוע הפצת הוירוס שגורם למחלת האף הלבן בעטלפים, מה שמעכב אותנו קצת בהצטרפות לקבוצה.
למזלנו, הריינג'ר מסביר המון מחוץ לכניסה למערה, כך שהספקנו להצטרף ועוד לשמוע חלק מההסברים. בפנים, מערה מעניינת מאד, עם היסטוריה מעניינת. מערת נטיפים מרשימה ביותר, עם כמה תצורות מיוחדות בפנים, שלפני כמאה שנה סבלה מאד משימוש בוטה ונצלני. היא היתה אטרקציה תיירותית, ותיירים שברו בה נטיפים וזקיפים לשימוש כמזכרות. אולמות שלמים נהרסו, חלקם אפילו פונו מחלק מהתצורות כדי לפנות מקום למסיבות שנערכו בתוך המערה… במלחמת העולם השנייה, המערה נוצלה כמקלט למשפחות מקומיות, שגם אחסנו בה אספקה.
למרבה המזל, רוב המערה שרדה היטב את השימוש והיא עדיין מרשימה מאד. הסיור עובר בחלקים שונים של המערה, וכאן, בניגוד לסיורים במערות אחרות, המבקרים מתקרבים מאד לנטיפים ולזקיפים במהלך הביקור. בנקודות מסויימות, נדרש מאמץ – וכך גם מבקש הריינג'ר – לא להתחכך בתצורות בזמן המעבר.
בתום הסיור, חזרנו אל המוטל והעברנו ערב נעים בחברת תיירים אחרים, בצפייה בליקוי הירח המלא. יצא לנו גם לדבר עם המקומיים שמפעילים את המוטל, הבאר, וחנות המכולת הסמוכה. מסתבר שאחת הסיבות לדלילות הרבה של האיזור היא הניסויים הגרעיניים שנערכו בנבאדה בשנות החמישים. כל האיזור הדרום-מערבי לבייקר היה שדה ניסויים גרעיניים ענקי שפוצצו בו עשרות פצצות גרעין מעל הקרקע. זה גרם לאי אלו בעיות, כמו זיהום אספקת המים של העיירה, שהיום מקבלת אספקה "עוקפת רדיואקטיביות" ממקור אחר. רמות הזיהום הנוכחיות בבייקר עצמה נחשבות תקינות כיום, אבל מטבע הדברים, האיזור נפגע מאד (לא שהיה צפוף אוכלוסין לפני כן…)
יום 43 לטיול, 28 ספטמבר 2015
צחי יצא אל הפארק השכם בבוקר לטיול ארוך קצת יותר, אבל אני והילדים הרגשנו שמיצינו את פארק גרייט בייסין. אחרי שצחי חזר, עשינו צ'ק אאוט מהמוטל ועברנו במרכז המבקרים של הפארק כדי להגיד שלום ולקבל סיכת ג'וניור ריינג'ר –
שאר היום עבר עלינו בנעימים, בנסיעה ארוכה מבייקר בחזרה לכיוון קליפורניה. החלטנו לעבור שוב ברינו, נבאדה, כי… היה לנו בגד להחליף בחנות נייקי באאוטלט. נכון שאפשר בכל סניף לעשות את זה, אבל רינו היתה נתיב סביר לגמרי, ונראה לנו מגניב לחזור לאותה חנות כדי להחליף 😉
בדרך, שוב נבאדה הריקה. המתכונת של הנוף היתה קבועה. קטע ארוך וישר, באוקיינוס הסייג'בראש, ואז מעבר הרים קטן ומפותל ושוב, חוזר חלילה, לפחות עשר פעמים. בין לבין, עברנו בכמה עיירות, חלקן ממש נראו כמו עיירות רפאים מתקופת המערב הפרוע. סה"כ, כולל עצירות קצרצרות לתדלוקים של הרכב והנוסעים, הגענו תוך כשמונה שעות לרינו, היישר לאאוטלט –
מוטל סטנדרטי, קצת סיבובים ברגל לחילוץ עצמות, בין חנויות, וזהו, מחר חוזרים לקליפורניה!