הפעם האחרונה שעדכנתי את הבלוג היתה באמצע נובמבר, ודי באמצע סיכום הטיול האחרון. עכשיו פברואר והגיע הזמן לחזור לסיכום. ההפסקה היתה מסיבה פרוזאית ובאופן מפתיע ספונטנית. עברנו דירה. באמצע נובמבר הרעיון עלה ובראשון לדצמבר המשאית של המובילים הגיע לאסוף את הארגזים. את דצמבר בילינו בפריקת ארגזים וסידור עניינים שונים שקשורים למעבר דירה. בינואר התאוששנו. בפברואר, הגיע הזמן לחזור לשגרת עדכוני הבלוג.
אז איפה היינו? הגענו בדיוק ליוטה. מדינה שאהבנו מאד בטיול הגדול של 2011 ושמחנו מאד לחזור אליה.
20 בספטמבר יום ראשון – היום ה-35 לטיול
את הלילה הקודם העברנו בעיירת ההימורים הקטנה, מסקיט שבנבאדה. השכם בבוקר עזבנו את קומפלקס הקזינואים ושמנו פעמינו מזרחה ליוטה. מראש הוזמנה דירת נופש בעיירה הוריקאן, אבל הכניסה לדירה אפשרית רק אחה"צ אז חשבנו לנצל את הבוקר להתחלת טיול בפארק זאיון. חלק מהדרך משעמם למדי אבל יש בה קטע מקסים שבו חוצים פאס עם קניון מרשים מאד. נוסעים מהר בנבאדה וגם ביוטה, כך שכבר בסביבות עשר וחצי בבוקר הגענו ליעדנו: פארק לאומי זאיון.
בפארק לאומי זאיון לא נוסעים עצמאית ברכב. כמה עשרות מטרים אחרי שער הכניסה לפארק יש פניה אל מגרשי החניה הגדולים של מרכז המבקרים. שם חונים ועוברים לשאטל של הפארק שאיתו, ורק איתו, נוסעים בתוך הפארק. מגרשי החניה גדולים אבל הפארק צפוף בצורה שהפתיעה אותי. ציפיתי לפחות מבקרים בספטמבר, אבל ביום ראשון, בשעה עשר וחצי החניון כבר היה מלא עד אפס מקום. הסתובבנו והסתובבנו וחניה אין. שקלנו לעשות מה שעושים כולם – לצאת מהפארק ולחנות איפשהו בעיירונת ספרינגדייל שצמודה לשערי הפארק. מצד שני, ידעתי שהגברים בחבורה משתוקקים לטפס על אנג'לס לנדינג ולבדוק את הנארוס ואני והילדים במוד קצת פחות הרפתקני. לכן הוחלט שנתפצל. צחי, אורי וסבא עמוס ירדו בחניון, עם תרמילים ומקלות הליכה. אני והילדים יצאנו מהפארק ונסענו. לאן, לא ממש ידענו. בתור התחלה, נסענו לעיירה הוריקאן הסמוכה (כעשרים דקות מהפארק) והתיישבנו במקדולנדס לתכנון המשך היום.
בזמן שהילדים נהנו מהוויפיי והצ'יפס, אני התכתבתי עם בעלת הדירה החביבה שבדקה אופציה להקדמת כניסה. אחרי בדיקה הסתבר שלא רק שאי אפשר להקדים, היא מבקשת, אם אפשר ועם הרבה התנצלויות שנגיע רק בחמש, כדי לאפשר לצוות הניקיון להכין את הדירה כמו שצריך לקראתנו.
מבחינת הילדים, להמשיך לשבת שש שעות בוויפיי של מקדולנדס לא היתה אופציה רעה כל כך, אבל אני החלטתי שלא הגענו עד יוטה כדי לבהות במסכי הניידים. היה לי תכנון למסלול נהיגה מעניין, שנפסל על ידי חובבי הטרקים בקבוצתנו, מפאת היותו "באוטו", אז החלטתי שאם כבר יש לי כמה שעות להעביר ביוטה, נלך על זה. הילדים מבחינתם, תמיד שמחים לנסוע.
עלינו לרכב, כשרון יושב הפעם מקדימה כדי לעזור לי לנווט (לא מאד מסובך ביוטה) ויצאנו להרפתקה משלנו. היעד היה cedar breaks national monument, במרחק נסיעה של כשעה וחצי מהוריקאן. הנסיעה על כביש 15 מלהיבה וקצת מפחידה. המהירות המותרת בכביש הזה גבוהה מאד. הנסיעה בנתיב הימני היא במהירות רשמית של 80 מייל לשעה שזה כמעט 130 קמ"ש. בנתיב השמאלי נוסעים קצת יותר מהר… הכביש לא היה ריק, כולל משאיות, גם ביום ראשון, כך שלא היה משעמם. בעיירה Cedar City פנינו ימינה אל הפארק ושם כבר עברנו לכביש מעניין הרבה יותר. מפותל והררי, כאשר אהבתי. ככל שמטפסים, נופי יוטה נפרשים רחוק יותר ועצרנו פעם או פעמיים כדי לצלם.
הפארק עצמו לא היה צפוף בכלל. מדובר במעין "אמפיתיאטרון" של סלעי ענק מרובדים, כך שנוצרות שכבות צבעוניות. אחרי שהצטיידנו בחוברת ג'וניור ריינג'ר, יצאנו אל המסלול שמקיף חלק מהאמפיתיאטרון, עד שמגיע אל נקודת תצפית מיוחדת ויפה.
זו גם היתה הזדמנות לראות סוף סוף מקרוב את עצי ה-Bristlecone Pines העתיקים מאד. אלו לא העתיקים ביותר בארה"ב, אבל בני יותר מאלף שנים –
התכנית המקורית שלי היתה לרדת בצד השני של הרכס ולחזור לספרינגדייל דרך Mt. Carmel Junction. סדר גודל של עוד שעתיים וחצי נסיעה. אבל בפועל, בדיוק כשסיימנו את השבעת הג'וניור ריינג'ר הצעיר, נוצר באופן פלאי קשר טלפוני בינינו ובין החבר'ה הציונים שהשארנו בבוקר בפארק. מפתיע, כי קליטת סלולר היא לא דבר של מה בכך באיזורים האלו. הסתבר שהם מיצוהטיול שלהם מוקדם מהצפוי ומבחינתם, מוכנים לאיסוף. כיוון שכך, חסכתי שעה של נסיעה/המתנה וחזרנו באותה דרך שבאנו. נסענו הישר אל ספרינגדייל ואספנו שם שלושה הלכים מרוצים. ראו את הפארק ובעיקר בחנו את מסלול הנארוס ביחד, לקראת כניסה עמוקה יותר לנקיק שתוכננה ליום המחרת. הנה כמה תמונות מהצד שלהם –
משם נסענו אל הדירה שהיתה כבר מוכנה לגמרי. בנוהל הרגיל, מפתח שמחכה בתיבה עם קוד, נכנסנו לבית. הפעם, בית היסטורי בן מאה שנה, עם אווירה בהתאם. שתי קומות ובהן ארבעה חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, סלון, חדר אוכל, מטבח וחצר נחמדה. אני מודה שהעיצוב, בפרט של החדרים בקומה העליונה, עשה לי קצת אסוציאציות של בתים היסטוריים רדופי רוחות מסרטי אימה. אני שמחה לדווח שלא נתקלנו באירועים פראנורמליים בזמן שהותנו בבית…
איזה יופי, שמחה שחזרת לעדכן! קוראת בשקיקה, תודה!
מאוד אוהבת לעקוב אחרי הטיול שלכם!
שאלה לי – באיזה אתר מצאתם את כל הדירות הנהדרות האילו? אשמח למצוא כי בינתיים לא מצאתי הרבה דירות (במחירים נורמליים) בארהב
בדרך כלל באתר vrbo.com. השאלה מה זה מחיר נורמלי. הטווחים משתנים מאד. דירה עם שלושה חדרי שינה ויותר, זה לפחות $120 ללילה. זה עדיין הרבה יותר משתלם בהשוואה לשני חדרי מלון, ויותר מרווח. לכן השתדלתי בטיול הזה, בו היינו שישה אנשים, לבחור בדירות איפה שאפשר. טווח המחירים היה $120-$160 ללילה. בכל המקומות זה היה לפחות בשליש זול יותר בהשוואה לשני חדרי מוטל.