יום 24 – יום רביעי ה-9 בספטמבר
התעוררנו בבנד – Bend – במזרח אורגון. מרגישים בהחלט את היובש באוויר. אנחנו באיזור המדבר של אורגון, מדבר גבוה, די קריר ונעים, אבל בכל זאת יבש. בנד עיירה חביבה, בשטאנץ הרגיל של האמריקאים. יש לי משחק כזה שאני משחקת בטיולים, ובו אני מנסה להעריך את גודל העיר לפי הסניפים של הרשתות שיש בה. בבנד מיד ניכר היה שהיא עיר של למעלה מחמישים אלף איש ופחות ממאה אלף, ואכן קלעתי, ויש בה כשבעים אלף תושבים. יודעים את זה כשנוסעים ברחוב הראשי ורואים שיש את כל הסניפים של כל הרשתות, כולל וולמארט סופרסנטר, אפלביז ורוס. את החנויות דגמנו יום קודם, ובבוקר היום ה-24 של הטיול, יצאנו אל מוזיאון המדבר: High Desert Museum.
המוזיאון היה מקסים והיינו יכולים להשאר בו עוד, אם היה זמן. הוא כלל מספר תצוגות ובעיננו מצאו חן הכי הרבה תצוגת ההיסטוריה החיה של המערב בה עוברים בין שיחזורים של מקומות אופייניים, החל ממחנה אינדיאני, דרך שיירת קראוונים, מכרה זהב וכלה בעיירות המערב הפרוע הותיקות. תצוגה מעניינת אחרת היתה התצוגה של שבטי האינדיאנים. במוזיאון גם תצוגות חיות ממש, כלומר מעין גן חיות קטן של חרקים וזוחלים, וכזה של עופות טורפים. בחוץ יש גם מוזיאון פתוח ובו שיחזור של חווה מקומית, כולל שחקנים בבגדי התקופה. אם כל אלו לא מספיקים (והיו עוד תצוגות קטנות יותר), היו גם פעילויות שהשתתפנו בהן, כמו סיור מודרך ביער שסביב למוזיאון ופעילות שהציגה זוחלים מיוחדים (כולל ליטופים).
בצהריים נפרדנו מהמוזיאון, אחרי כשלוש שעות (כאמור, היה אפשר אפילו יותר) והתחלנו בנסיעה דרומה. העצירה הראשונה היתה במקום שנקרא Newberry Volcanic National Monument. מדובר במרכז מבקרים שמאגד שטח לא קטן בו היתה בעבר (ואולי עוד תהיה בעתיד) פעילות וולקנית מגוונת. הזכיר לנו קצת את פארק קרייטרס אוף דה מון באיידהו. נכנסנו למרכז המבקרים לביקור קצר ומשם עלינו, עם הרכב, במעלה הר קונוס וולקני קטן. בפסגת ההר יש תצפית מרהיבה על השטח מסביב וגם מסלול קצר סביב לוע הר הגעש.
בהמלצת הריינג'ר במקום, החלטנו לבקר במערת הלאבה שבפארק – Lava River Cave. נסענו למערה (במרחק כעשר דקות ממרכז המבקרים) והתארגנו לכניסה. זה לא פשוט כמו שזה נשמע.
קודם כל, במערה הזו הקפידו מאד בעניין וירוס העטלפים לבני החוטם. למי שלא מכיר (כל מי שהיה במערה בארה"ב בשנים האחרונות כנראה מכיר), יש מגיפה של וירוס שפוגע בעטלפים. אחד מהסימפטומים הוא שינוי הצבע באפם של העטלפים, ועל כן הוא נקרא white nose bats syndrome. המחלה קטלנית למדי ומשמידה אוכלוסיות שלמות של עטלפים. ההדבקה בין מערה למערה נעשית כנראה באמצעות מבקרים שנושאים על הנעליים והבגדים את הוירוס. לכן כבר כמה שנים שבארה"ב מקפידים מאד על כך שאנשים לא יכנסו עם אותן נעליים למערות שאינן נגועות, או לפחות שיעברו חיטוי. כאן, במערות של הפארק הוולקני, הגישה מחמירה מאד. אין אפשרות לחטא נעליים ופשוט אוסרים על כניסה בנעליים, בגדים או עם ציוד שהיה במערה אחרת בארה"ב מתישהו בעשר השנים האחרונות.
אחרי שבדקנו עם עצמנו ומי שצריך החליף נעליים, עברנו לנושא התאורה. המערה חשוכה. לגמרי. המסלול אורכו כקילומטר, והוא אינו סלול, כלומר להכנס ולצאת לוקח כשעה. תשכחו מלהכנס עם הפנס של הסלולרי. הם לא מאפשרים ובצדק, היות ולא רק שהפנס הזה לא בנוי להחזיק במשך שעה, הטמפרטורה הקרה במערה גורמת לסוללה של הסלולר להתרוקן אפילו מהר יותר. בקיצור, אין ברירה ושוכרים פנסים ענקיים וחזקים מהריינג'רים בעלות של חמישה דולר לפנס. מקבלים פנס פרוג'קטור חזק מאד איתו אפשר לטייל בביטחה את כל המסלול.
הסעיף האחרון: ביגוד. במערה קר מאד. שש מעלות צלזיוס, בניגוד לקרוב לשלושים מעלות צלזסיוס בחוץ. הוצאנו מהרכב את הביגוד החם והצטיידנו כיאות וסוף סוף, אפשר היה להכנס למערה. המסלול בפנים לא פשוט. יש מעקה ברזל בחלק מהדרך, אבל בחלק אין והשביל דורש תמרון בין אבנים גדולות. מהר מאד החלטתי שהתרשמתי מספיק מהמערה ויצאתי לחכות בחוץ לשאר החבורה. בסך הכל כולם נהנו מאד והיה בהחלט ביקור חווייתי.
השעה כבר היתה שעת אחר הצהריים ורצינו להתקדם דרומה, אז נפרדנו מהפארק והמשכנו בנסיעה. נסענו עוד כשלוש וחצי שעות, עד שיצאנו מאורגון לקליפורניה ושם עצרנו במוטל שהזמנו מהדרך באמצעות האפליקציה של הוטלס.קום. אם לא אתעד כאן את שם העיירה, הוא יאבד מזיכרוני היות והיא אחת מהפחות מרשימות שראינו בארה"ב: דוריס, קליפורניה. בדוריס גרים פחות מאלף איש והאטרקציות התיירותיות שבה, לפי ויקיפדיה, הן תחנת מכבי האש ובית הספר. עד שנת 2002 התגאתה דוריס הקטנה בעמוד הדגל הגבוה ביותר מערבית לנהר המיסיסיפי, אבל ב-2002 הוקם עמוד גבוה יותר בטקסס, ודוריס שקעה בחזרה אל מצולות ההיסטוריה.
יום 25 – קליפורניה – אל פארק לאסן
התעוררנו בדוריס ויצאנו לדרך. הסתבר לנו שגם קליפורניה שכחה קצת מדוריס, היות ותחנת הביקורת בכניסה לקליפורניה היתה רק אחרי שעזבנו את דוריס. מספיק עם דוריס והלאה, נוסעים אל עבר פארק לאסן. אחרי כשעתיים וחצי של נסיעה הגענו לפארק מפלי ברני – Burney Falls שם עצרנו למסלול קצר של כשני קילומטר לתצפית במפלים. מומלץ בחום למי שמגיע. המפלים הפתיעו לטובה. אין חובה ללכת בכל המסלול, ואפשר להסתפק בתצפית קרובה למגרש החניה, אבל המסלול עובר וחוצה את הנהר מעל המפלים וחוזר מן העבר השני. נחמד ולא קשה.
מהמפלים נכנסנו אל העיירה ברני, להצטיידות בסופרמרקט המקומי וארוחת צהריים במסעדת פאסט פוד ומשם המשכנו בנסיעה של עוד כשעה דרומה, אל פאתי פארק לאומי לאסן. עצרנו בעיירונת Old Station שם שכרנו חדר במוטל שהיה חלק מקומפלקס של מוטל וקמפגראונד של קראוונים. קיבלנו חדר מרווח מאד עם כל מה שצריך, כך שיכולה להמליץ על המקום (אין הרבה אופציות במרחק כזה מלאסן): hatcreekresortrv.com.
החדר היה נחמד ואפילו היתה קליטת ווייפיי, כך שאני והילדים שמחנו לבלות את אחר הצהריים שם ואילו צחי, סבא עמוס ודוד אורי נסעו אל תוך הפארק. על הפרק, טיפוס על פסגת הר לאסן. לא עלו עד הפסגה עצמה, היות וכבר התחיל להחשיך, אבל נהנו מאד ממה שהספיקו –
יום 26 – יום שישי ה-11 בספטמבר
הבוקר כולנו יוצאים אל עבר לאסן. אני עם פציעה קלה בברך ומחליטה לוותר על מסלול ארוך, ולפיכך, שאר בני החבורה יכולים להנות ממסע חד-כיווני במסלול הכי ידוע של הפארק: Bumpass Hell. אני מורידה אותם בנקודת ההתחלה של המסלול ונוסעת להנאתי בפארק עד שהגעתי לנקודת הסיום שם אספתי אותם כשלוש שעות מאוחר יותר.
לאסן פארק יפה, עם נופים דרמטיים. מין שילוב מוזר של נגיעות ילוסטון – עם מאפיינים גיאותרמיים – בנופי הרי הסיירה נבאדה. בפארק יש כמה סוגים של הרי געש, ופעילות וולקנית מתמדת. למדנו הרבה על הפארק בזכות הביקור במרכז המבקרים שבחלקו הדרומי של הפארק. שם צפינו בסרט ובתצוגה, כחלק ממטלות הג'וניור ריינג'ר של דן, שזכה כמובן בסיכה נוספת.
את היום הזה סיימנו בנסיעה דרומה, עד לעיר רינו. התלבטנו אם לנסוע כל כך רחוק והתכנית המקורית היתה ללון קרוב יותר לפארק, אבל מידע שהתקבל בלילה מידידה שגרה ברינו גרם לנו לשנות תכניות: נודע לנו שיש ביום שבת בבוקר פסטיבל בלונים פורחים ברינו. החלטנו שעל פסטיבל כזה לא מוותרים, וכך עזבנו את לאסן בצהריים ונסענו עד רינו, בנבאדה.
אסיים את הפוסט בשלל תמונות מלאסן –
