ימים 18-21 – פארק לאומי אולימפיק

יום 17 – יום רביעי ה-2 בספטמבר

את היום הקודם סיימנו בפארק לאומי רייניר, עם החלטה על שינוי תכניות. מזג האוויר הערפילי והסגרירי בפארק הוציא לנו את החשק מטיול סובב הר (ארבע שעות נסיעה) בו אולי נצליח לראות נופים ואולי לא. אז מה במקום? יש לנו הזמנה לדירה בפורט אנג'לס, ליד פארק לאומי אולימפיק ליום המחרת (חמישי) ובינתיים מה? החלטנו להתחיל פשוט לנסוע לכיוון ולעשות קצת שופינג בדרך. קצת וולמארט, קצת REI, קצת אוכל והחלטנו לחפש משהו בחנויות שמצפון לסיאטל. חצינו את סיאטל על ה-I-5 ומפה לשם, נהיה כבר שתיים בצהריים וסיימנו את הקניות, צפונית לסיאטל.

החלטתי לנסות לנצל את הזמן לביקור במקום שרציתי לראות, אבל "ירד בכביסה" מהתכנית המקורית מפאת קוצר הזמן: Deception Pass שבאי וידבי, מערבית לסיאטל. האי וידבי מחובר ליבשת בגשר שמקשר בין מאונט ורנון, צפונית לסיאטל, לאנאקורטז, שבצפון האי. האי מאד קרוב ליבשת בנקודה הזו, כך שלא מדובר בגשר מרשים במיוחד וקל להגיע אליו משם. תוך פחות משעה הגענו לדיספשן פאס, מקום בו החלקים השונים של האי וידבי מחוברים אלו לאלו בשני גשרים גבוהים ומרשימים. חנינו בחניון, שילמנו $5 דמי שימוש יומי ועלינו על הגשר לתצפית מרהיבה –

משם ירדנו למטה, אל החוף בשביל מסודר עם מדרגות ובילינו כחצי שעה נינוחה בטיול על רצועת החוף הקטנה –

כשסיימנו, השעה היתה כבר ארבע אחה"צ והתלבטנו מה לעשות. החלטנו שאנחנו רוצים לנסות לקצר מרחקים לחצי האי אולימפיק ולפארק לאומי אולימפיק, כדי להתחיל לטייל בו כבר למחרת. דרך אחת לעשות זאת היא לחזור על עקבותנו ולנסוע לפחות שעתיים וחצי עד שנעקוף את סיאטל וטקומה ונתחיל לחצות לעבר הפנינסולה. בחרנו בדרך קיצור, לעלות על המעבורת מדרום האי וידבי. בדקנו באינטרנט וראינו שהמעבורת הקרובה מלאה ובכלל, לא היה פשוט להזמין מקומות מהנייד, תוך כדי נסיעה, אז החלטנו להמר ופשוט לנסוע לנקודת ההפלגה.

ההימור השתלם וכשהגענו הסתבר שלמרות שלפי האתר ההפלגה מלאה, דווקא בהחלט יש מקום על האוניה לעוד אי אלו רכבים. שילמנו סכום סימלי (פחות מעשרים דולר) עבור הרכב וששת הנוסעים, ונכנסנו לתור למעבורת –

המעבורת הגיעה תוך רבע שעה. העלייה היתה מהירה ובסדר מופתי, כנהוג בגולה הדוויה הזאת ובעוד הרכב נשאר בבטן האוניה, עלינו כולנו לסיפונים העליונים להנות ממראות ההפלגה. לוויתנים לא ראינו, אבל תמיד נחמד להפליג בים –

ירדנו מהמעבורת בעיר פורט טאונסנד כשאנחנו תוהים היכן נעביר את הלילה. המחירים באיזור גבוהים מאד ושני המלונות שהיו במחירים הכי סבירים (עדיין גבוהים) נראו תפוסים למדי באפליקציה של hotels.com. החלטנו להמשיך בהימורים הספונטניים של היום הבלתי-מתוכנן הזה, לנסוע לכיוון פורט אנג'לס ולקוות שנמצא בדרך מוטל עלום שם, כזה שלא רשום באתרים גדולים, ובתקווה שהמחירים יהיו בהתאם.

למי שלא מכיר, האיזור הזה לא בדיוק מיושב בצפיפות. נסענו חצי שעה עד שמצאנו שלט שכתוב היה עליו Bay View Motel, בדרך לעיירה סקווים. נכנסנו בשביל וגילינו שורת ביקתות שנראו ישנות, אם כי יחסית מטופחות. לא היה אף רכב ליד אף אחת מהן, במקום שוטטו תרנגולות וחתולים ואיש מזוקן וארוך שיער עמד עם צינור והשקה את הגינה. לשאלתי לגבי המוטל, הפנה אותי לדלת סמוכה, שם פתחה לי את הדלת גברת לא צעירה, באמצע קיפול כביסה בחדר מבולגן, שאמרה שכן, דווקא יש להם מקום ללילה. הם מציעים ביקתות מצוידות, עם מטבח, מקרר ומיקרוגל, והכל במחיר המצחיק של $75 ללילה לביקתה. היא אפילו חושבת שיש להם ביקתה לשישה פנויה. עם מחיר כזה היה קשה להתווכח, אז ביקשתי לראות את הביקתה והאדון המזוקן הגיע עם המפתחות ופתח לנו את הביקתה. ישנה, קטנטנה, אבל נקיה יחסית ויש בה שתי מיטות + ספה נפתחת, ואכן, מקרר, תנור, מיקרוגל ומטבח מצויד. היות והאלטרנטיבה באיזור היתה שני חדרי מוטל במחיר של לפחות $250 ללילה (אם נמצא את הזולים ביותר), החלטנו ללכת על העיסקה (לא לפני שצחי בדק ווידא שאין פישפשים במיטות).

אין ספק, היתה חוויה מעניינת. סבא עמוס, אורי, צחי ורון שיחקו ויסט אל תוך הלילה בשולחן האוכל הקטנטן, בעוד דן שיחק במחשב שלו. האוכל זרם כיין, מהמטבחון הקטן והאווירה היתה עליזה מאד. אני ניסיתי להצטופף בחדרון השינה ולהרדם. במקלחת קצת חששתי להשתמש. היא היתה קטנה ונראתה כאילו היה צריך להחליף אותה (כמו גם את הריצפה, הקירות והתקרה בשאר הביקתה) בערך לפני חמישים שנה. אף אחד אחר לא העז לדגום את המקלחת. נראה לי שבסתר ליבנו חששנו שהפעלת זרם מים במתחם הזעיר שלנו עלולה לפרק אותו.

בלילה, סבא עמוס ואורי ישנו בספה הנפתחת, הסתבר שהפיכתה למיטה היתה עניין פיקטיבי למדי… לא באמת היה משהו שמקביל למזרון באמצע. סבא ואורי התגלגלו מצחוק וסירבו להתחלף עם הילדים. בבוקר גילינו שסבא עמוס סידר לעצמו מיטה אלטרנטיבית מכריות הספה, ואורי בכלל התגלגל מהמיטה וישן על הריצפה כל הלילה… שניהם סיכמו את העניין כחוויה מהנה, אז מי אנחנו שנתווכח.

יום 18 – יום חמישי ה-3 בספטמבר

בבוקר התעוררנו, ארזנו וברחנו מהביקתה הקטנה. חוויה, חוויה, אבל הספיק לנו. החלטנו ללכת לבקר את לשון הים שבסקווים, הקרויה Dungeness Spit. כבר היינו שם בעבר וזכרנו את החוויה לטובה, והחלטנו לגשת שוב, לבדוק מה נשתנה.

אחרי מסלול מקסים וקצר ביער, בו צביה חצתה את דרכנו לאיטה, במרחק מטרים ספורים מאיתנו, ירדנו לספיט. הספיט הוא בעצם לשון יבשה, באורך חמישה מייל, שיוצאת את הים. המסלול הוא על הספיט, כשהים משני צידיה. מצד אחד, הוא שקט וכלוא במפרץ שנוצר, ובצד השני, הוא האוקיינוס השקט כולו. מזג האוויר היה סגרירי והים רגש וגעש כמו שאף פעם לא ראינו אותו. ממש מקסים.

ניסינו לטייל לאורך הספיט, אבל אחרי כמה דקות התחיל גשם שהלך והתחזק. לא היה לנו ציוד להליכה בגשם, אז פנינו לאחור ולאט ובצער עזבנו את החוף הסוער.

בפנינסולה של אולימפיק, מזג האוויר יכול להיות מאד מקומי. גשם וסערה בסקווים, אבל בפורט אנג'לס, עשרים מייל משם, השמש זרחה. שוטטנו קצת לאורך המזחים וביקרנו במרכז מבקרים של רשות החופים (לא מרשים במיוחד). בשעה 11 ישבנו לאכול ארוחת צהריים מוקדמת בדיירי קווין המקומי. מסתבר שיש מבצע של שניצלים/המבורגר+ צ'יפס + שתייה + גלידה, והכל בחמישה דולר. כולם אכלו והתמלאו ובינתיים, התקשרתי לבעלת הדירה ששכרנו שהיתה נחמדה מאד ואמרה שמבחינתה, שנגיע כבר עכשיו (לרוב, שעת הכניסה היא ארבע אחה"צ וברוב במקומות די מקפידים על כך).

הגענו לבית ענקי בפאתי פורט אנג'לס. עשר דקות נסיעה מהמרכז, חמש דקות מוולמארט וסייפויי, אבל איזור כפרי לגמרי, כשבסוף הרחוב הקטן, שביל שמחבר אל ההרים. היחידה ששכרנו היתה חלק מהבית הגדול, שנבנה במקור כיחידת הורים מבוגרים. קיבלנו בית בשטח של מעל מטר רבוע, כולל שני חדרי שינה גדולים, שני חדרי אמבטיה, סלון ענק, מטבח גדול ואפילו חדר משחקים קטן. הכל חדש, נעים ומטופח ובמחיר די מצחיק של $125 ללילה. בעלת הבית התגלתה כאדם מקסים, נוצריה אדוקה ואחות במקצועה, שבעיקר עוסקת היום בהתנדבות בצוותים רפואיים בעולם השלישי. את היחידה היא משכירה כדי לאפשר למשפחות לבקר בפארק אולימפיק במחיר שפוי. כל כך נהננו מהיחידה ומהמחיר, שהארכנו בלילה נוסף את השהות.

מטבען של יחידות דיור כאלו הוא שברגע שנכנסת, קשה מאד לצאת ולטייל. כיף מדי בבית. אבל צחי, אורי וסבא עמוס הצליחו בכל זאת להתגבר על הפיתוי ויצאו לטיול בשבילים שבסוף הרחוב. השביל מתחבר לדרכי הפארק ומי שרוצה ויכול ללכת עשרים מייל, יגיע בקלות להוריקאן רידג' 😉

יום 19 – יום שישי ה-4 בספטמבר

הילדים החליטו על יום אפס לעצמם, בו הם נחים בדירה, צופים בטלביזיה וגולשים באינטרנט. המבוגרים יצאו לביקור בהוריקאן רידג' המקסים. מזג האוויר, מתעתע למדי. מעונן חלקית, מה שיוצר טופוגרפית עננים יפהפיה מעל חלקים שונים ברידג' הגבוה. אחרי תצפית, הצטיידות במפה לטיול של יום המחרת וסקירה של מרכז המבקרים, הצטרפנו לסיור עם ריינג'רית חביבה שבמהלך כשעה טיילה איתנו בשבילי הוריקאן רידג' והסבירה לנו המון על המקום, הצמחיה ובעלי החיים שם. ראינו צבאים, צ'יפמאנקים ואפילו מרמוטס ולמדנו המון על כולם.

במהלך הטיול עם הריינג'רית, העננים כיסו את הרידג' והטמפרטורה ירדה לארבע מעלות צלזיוס! טוב שלקחנו ציוד מתאים.

לי

את החצי השני של היום בילינו בדירה, כשצחי ואורי נערכים לטיול של יום המחרת.

יום 20 – יום שבת ה-5 בספטמבר

אחרי יום מנוחה, הילדים החליטו שהגיע הזמן להצטרף אלינו. אורי וצחי החליטו על מסלול מאומץ, על הר אנגל'ס ואחרי התלבטויות, הוחלט שכולנו נתחיל את המסלול איתם ונפסיק כשנתעייף.

המסלול היה יפהפה, אבל בעלייה בלתי פוסקת. קריעה של ממש, מבחינתי. מהר מאד, כולם התקדמו ואני נותרתי לי ללכת ביער לבדי. החשש מפני מפגש עם דב, התחלף מהר מאד בתקווה למפגש עם דב, שאולי יגאל אותי מיסורי… אבל המראות היו שוים את המאמץ –

למרבה המזל, אחרי שלושה קילומטר של טיפוס, הילדים החליטו שהספיק להם וחזרו לאחור. פגשו אותי בקילומטר 2.6 וביחד הגענו בחזרה לרכב. סבא עמוס הגיע אחרי שעה, ואמר שמטעמי בטיחות החליט לפנות לאחור אחרי ארבעה קילומטר. יותר מזה, ומי יודע אם היה מצליח לחזור בשלום. צחי ואורי המשיכו, במטרה לעשות מסלול מעגלי של 13 מייל. הסיכום היה שבשעה חמש אשוב לאסוף אותם, או על פי קריאה, אם יצליחו למצוא קליטת לטלפונים.

אחר הצהריים, אספתי אותם כפי שסיכמנו, קצת מוקדם מהצפוי. הם עשו חצי מהמסלול, והחליטו לחזור בדרך אחרת, קצרה יותר, כדי לא להכנס להליכה בשעות החשיכה בלי ציוד מתאים. דיווחו על מסלול מדהים, מראות מרהיבים ואושר גדול.

יום 21 – יום ראשון ה-6 בספטמבר

במקור, תכננתי ביום הזה לנסוע לניאה ביי, בקצה הפנינסולה ומשם לפורקס, כדי לבקר בחלקים אחרים של פארק אולימפיק. הדירה הנחמדה שלנו ובעיקר הנופים של הוריקאן רידג' שינו לנו את התכניות. הארכנו בלילה נוסף בפורט אנג'לס והחלטנו להקדים ולעזוב את הפנינסולה מוקדם יחסית ביום שני. מדובר היה בסוף השבוע של חג (לייבור דיי) והעדפנו לא להתקע בפקקים לסיאטל ופורטלנד שהיו צפויים אחר הצהריים.

אז במקום לנסוע עד פורקס, נסענו לניאה ביי וחזרה. דוד אורי החליט שהוא רוצה שוב לטפס על הר אנג'לס, ולהשלים את הלופ הגדול שלא הושלם יום קודם לכן. הורדנו אותו בבוקר בנקודת התחלת המסלול וסיכמנו על איסוף בשעה חמש.

נסענו מערבה, על כביש 112 שלהפתעתי לא היה צפוף כמו שחששתי שיהיה (חג וגו'). כביש לא מהיר, עם הרבה צמחיה בצדדים, ומעט מאד נקודות יישוב אנושי. לקראת ההגעה לקצה הפנינסולה, הכביש נצמד לאוקיינוס והופך לכביש נופי מרהיב, שמצידו האחד צוקים עטויי צמחיה ומהצד השני הים. עצרנו לתצפית קצת לפני ניאה ביי –

בניאה ביי ביקרנו במוזיאון של שבט המאקה, שבט האינדיאנים המקומיים. המוזיאון זכה לתשבוחות רבות באתרי הביקורות באינטרנט, אבל קצת התאכזבתי. מדובר באוסף של פריטים מחפירות שנערכו באיזור, אבל רמת ההנגשה נמוכה ומרבית התצוגה מיושנת באופייה (ארונות זכוכית עם שורת פריטים בתוכם). צחי דווקא נהנה לקרוא כל תווית ותווית, אבל אנחנו מצאנו מכשיר טלביזיה עם סרט משנות ה-70 על השבט ועל החפירות ובעיקר צפינו בו.

כשסיימנו, רכשנו במקום היתר ביקור בשאר השמורה ונסענו לעבר קייפ פלאטרי, שם יש שביל שמוביל אל הנקודה בחוף ממנה ניתן לראות את הקצה הצפון-מערבי של ארה"ב (למעט אלסקה, כמובן). החניה היתה עמוסה ברכבים והשביל עמוס במטיילים. כאן כבר הרגשנו את לייבור דיי. השביל עקלקל ועם מדרגות, חלקן מסודרות וחלקן פחות מובנות. עביר, אבל שמחתי שלקחתי איתי מקלות הליכה (אם כי הייתי היחידה שם עם מקלות, אז כנראה שלרוב האנשים זה נחשב שביל קל).

השביל מסתיים בכמה נקודות תצפית נהדרות –

 

אחרי שחזרנו לרכב, נסענו בחזרה לפורט אנג'לס. הפעם נסענו רוב הדרך בכביש ה-101 ועברנו דרך לייק קרסנט, אבל מה שבאמת היה מרגש, היה לוויתן שראינו פתאום בים, בכביש 112, לא רחוק מניאה ביי. הקרדיט על הגילוי מגיע לילדים, שהתעקשו שהם רואים לוויתן. הוא שחה במים, במרחק של כמה עשרות מטרים מהחוף. הכי קרוב שיצא לנו לראות לוויתן עד היום (אחרי שלוש פעמים בהם יצאנו לשיט לוויתנים!)

קשה לצלם לוויתן, אבל תאמינו לי שעם כל נשיפת רסס, כל פעם שהוא עולה, ההתרגשות הרקיעה שחקים.

את אורי אספנו בזמן מנקודת סיום המסלול שלו. הוא סיים את המסלול בהצלחה והיה מרוצה מאד מהנופים והאווירה, כך שלכולנו היה יום ממצה ומעניין.

את הערב סיימנו בחיסול האוכל שהיה לנו לבישול בדירה ואריזות אחרונות. למחרת… עזבנו לכיוון דרום-מזרח (וכרגיל, זה כבר יהיה בפוסט אחר…)