חוזרת לעידכוני הבלוג, באיחור של שבוע בערך וממשיכה מהנקודה בה הפסקתי בפעם הקודמת, אז הצטרפו אלינו דוד אורי וסבא עמוס בטקומה.
יום 15 – יום ראשון ה-30 באוגוסט
כבר למחרת, התעוררנו כולנו ופנינו ליעד הבא, פארק לאומי מאונט רייניר. הר רייניר הוא הגבוה, המושלג והמרשים ביותר מהרי הקסקיידס הצפוניים שבמדינת וושינגטון. בטיול המיתולוגי של 2011 היינו כמה ימים באיזור סיאטל. מזג האוויר היה שטוף שמש ובכל פעם שראינו את הוד רוממותו, רייניר, מפציע מעבר לכביש המהיר שמקשר את סיאטל לטקומה, הצטערנו שלא הקדשנו לו זמן בטיול. היה ברור לנו שהפעם אנחנו חוזרים להשלמות מקיפות בהר ולצורך זה הוזמנה מראש ביקתה בעיירה אשפורד, הסמוכה להר, למשך שלושה לילות.
סבא עמוס ודוד אורי התעוררו כבר בארבע בבוקר (ג'ט לג) וחיכו לנו בסבלנות עד השעה שבע. אז קמנו גם אנחנו והתחלנו בפינוי החדר. הרכב כבר הועמס בתיקים ואז התגלה דבר נורא: חסר מפתח אחד. עם שכירת הרכב קיבלנו שני מפתחות. מפתחות דיגיטליים משוכללים, מהסוג שאי אפשר לשכפל אף פעם. אחד היה אצלי ואחד היה אצל צחי ועד הנקודה הזו, הצלחנו לא לאבד אותם. במשך חצי שעה לפחות חיפשנו בכל פינה בחדרים, גם שני אלו שלנו, גם של סבא ואורי, גם בחדר האוכל וכמובן, השארנו הודעה לגבי האבידה בקבלה. חיפשנו וחיפשנו, ומפתח אין. מה עושים? אחרי שהרצנו תרחישים שונים לגבי הקנס, העונש ומה יקרה לרכב האהוב שלנו, החלטנו לשים את הלחץ מאחור ופשוט לנסוע הלאה לרייניר. השיקול היה שהמפתח אולי נמצא באחד התיקים ברכב. אם לא, סימן שאבד לנו בחדרים במוטל ואז אולי ימצא ויתקשרו אלינו ואולי לא, ובכל מקרה, אין הרבה מה לעשות וההר מחכה לנו… בקיצור, יצאנו לדרך אחרי בוקר מורט עצבים.
עצירה ראשונה, בפאתי טקומה בחנות "הכל בדולר" ולידה סופרמרקט. קנינו המון אוכל לשלושה ימים בביקתה וגם מיתר גומי לאיבטוח המפתח הנותר (אין חכמים כבעלי ניסיון!) משם המשכנו אל תוך הפארק. זמן הכניסה לביקתה היה בשעה ארבע, אז עברנו בעיירה בלי לעצור ונסענו אל מרכז המבקרים הראשון מהכניסה הזו, מוזיאון לונגמייר. מזג האוויר היה סגרירי למדי, אבל קנינו יום קודם מעילי גשם ובגדים חמים, אז לא נתנו לגשם להרתיע אותנו. את רייניר לא רואים – אם מסתכלים לכיוון, רואים רק גוש עננים ענק.
בהמלצת מרכז המבקרים, יצאנו למסלול בנהר פארדייז, אל עבר מפלי קרטר. המסלול מתחיל מקמפגראונד קוגר, אבל יש מסלול שמתחבר אליו כבר ממוזיאון לונגמייר. דוד אורי, שש אלי מסלול, החליט להתחיל כבר משם, ואנחנו המשכנו ברכב לקמפגראונד, שם חנינו, הצטיידנו וירדנו למסלול. אורי השיג אותנו באמצע הדרך, וכולנו הגענו יחד למפלי קרטר. כמה תמונות מהמסלול –
ואז, כשחזרנו אחורה, וחציתי שוב את הנהר הסוער (מפחיד!), פתאום הסתכלנו והנה הוא היה שם, הפציע מבעד לעננים, מרשים, ענק ומושלג –
להר יש חיים משלו, ומזג אוויר משלו. יכול להיות יום בהיר ושמשי כמה מיילים מהפארק, וההר עצמו יהיה עטוי בערפל, גשום/מושלג וקר. יכול להיות גם ההיפך. יום גשום וסגרירי בעיירה אשפורד ודווקא ההר יצוץ מבעד לעננים ופסגתו תהיה שטופת שמש. יש גם הבדלים בין הצד המערבי של ההר לצד המזרחי, ואם כל זה לא מספיק, כל המערכת יכולה להשתנות מהר מאד, כך שמה שנכון בשעה מסוימת, עשוי להשתנות מקצה לקצה תוך כמה עשרות דקות. מה שזה אומר הוא, שא. קשה לתכנן יום לפי מזג האוויר, ב. מצלמות הווב קאם של ההר לא ממש עוזרות (עד שתגיע לאיזור, הכל כבר יכול להשתנות וג. כל פעם שהוד רוממותו מציץ מבעד לעננים, מיד כל המבקרים בפארק עוצרים בצד ומתחילים לצלם, כי אין לדעת מתי הוא יראה שוב.
אחרי שסיימנו את המסלול, נסענו ברכב הלאה למרכז המבקרים פארדייז. המרכז הזה נמצא גבוה יותר, ומזג האוויר באיזור היה חורפי ממש. קרוב לאפס מעלות, גשום ובעיקר ערפל לגמרי. בתוך מרכז המבקרים חמים ונעים, יש קפיטריה עם שוקו וקפה, סרט על הפארק וריינג'רים נחמדים שנתנו לדן חוברת ג'וניור ריינג'ר ונתנו לצחי ולאורי הדרכה לגבי המסלול של יום המחרת. משם, נסענו סוף סוף לביקתה שלנו. ביקתה חביבה ובה שני חדרי שינה, עליית גג לילדים וכמובן, סלון, מטבח, חדר אוכל, חדר כביסה ו… הפתעה! ג'קוזי בחצר!
כמעט שכחתי – הדבר הראשון שעשינו עם ההגעה לביקתה היה לפרוק את כללל התיקים ולחפש את המפתח הסורר. לפני שהתחלתי להפוך אותם לגמרי, הצעתי לצחי שיתחיל מכונת כביסה (בביקתה היו מכונה ומייבש ענקיים) וכמובן, מי נופל לו משקית הכביסה? אז יש מפתח והכל בסדר!
יום 16 – יום שני ה-31 באוגוסט
צחי ואורי השכימו קום ויצאו לפארק למסלול מאתגר במיוחד. מסלול שכולל חלק משביל וונדרלנד שמקיף את ההר (ואורכו למעלה מתשעים מייל) וחלק נוסף שהוא חלק ממסלול סקייליין של איזור פרדייס. המסלול נחשב קשה ויפהפה, ולפי אורי וצחי, הוא אכן כזה, למרות שרוב הזמן הם לא ראו הרבה מסביב, אלא הלכו בערפל. מזג האוויר היה קפוא, על סף שלג, ובעיקר ערפילי מאד, כך שהם החליטו לקצר את המסלול ולקראת הצהריים כבר חזרו לביקתה, שם סבא עמוס חיכה להם קצר רוח. קשה לסבא הזה לשבת בביקתה ולחכות והוחלט שמעתה, הוא מצטרף למסלולים ועושה מה שהוא יכול מתוכם.
אחרי ארוחת צהריים והפשרה בג'קוזי, יצאנו לפארק בהרכב מורחב, הפעם לכמה מסלולים קצרים באיזור הנמוך יותר של הפארק (לונגמייר פאתי פרדייז). התמקדנו במפלים ובעצירות בנקודות תצפית, בפרט בפעמים בהן ההר הציץ לו, חושף טפח ומכסה טפחיים. כמה תמונות –
יום 17 – יום שלישי ה-1 בספטמבר
בבוקר יום זה התפצלנו. אורי יצא לכבוש שוב את ההר וכל השאר, ברכב, לתור פינות אחרות בפארק. היעד שלנו היה מרכז המבקרים בעל השם המוזר, אוהנקופש. הדרך אליו ארכה כשעתיים (רייניר פארק גדול מאד, הקפת כל ההר אורכת למעלה מארבע שעות) ונהננו במהלכה מנופים מרשימים.
מרכז המבקרים באוהנקופש היה סגור אבל הלכנו בשביל שיוצא ממנו בטרייל קצר שיצא אל איזור המעיינות החמים באיזור. לא מעיינות מרשימים במיוחד (למרות שבעבר נחשבו אטרקטיביים מספיק להקמת אתר נופש קטן לידם.
משם נסענו חזרה ועצרנו בדרך לשביל שנקרא Grove of the Patriarchs שעובר באיזור החורש העתיק של הפארק. בינות לעצים הגדולים והותיקים ביותר שבו. מרשים מאד, בפרט למי שלא ראה הרבה סקויות לאחרונה, כמו סבא עמוס.
באותה שעה, דוד אורי סייר באיזור אחר בפארק, במסלול יותר אינטנסיבי משלנו. בתום הסיבוב שלנו, אספנו אותו ממרכז המבקרים של פרדייס וניצלנו את ההזדמנות לסיים את חובות הג'וניור ריינג'ר ולקבל תג נוסף לאוסף –
בזה סיימנו את ביקורנו ברייניר. התכוונו להקיף את כל ההר ביום המחרת, אחרי הלילה האחרון שלנו בביקתה, אבל מזג האוויר המשיך להיות סגרירי, ובעיקר ערפילי, והחלטנו לוותר על נסיעה של ארבע שעות מסביב להר ביום בו לא סביר להניח שנוכל לראות אותו. גם זה, יחכה לביקור הבא שלנו באיזור…
על הרפתקאותינו ביום המחרת, אספר כבר בפוסט הבא.
אוי, באמת שכחתי לסיים את זה. המפתח נמצא כשהגענו לביקתה ופרקנו. אעדכן גם בפוסט.
כל הכבוד אנשי חיל כולכם
ומה בסוף עם המפתח התחיל מותח ו..?
ולמה אין אפשרות לשכפל? חוששים שישאר למישהו מפתח?
תהנו מתגעגעת נשיקות וחיבוקים