ימים 12-14 – מאורגון לוושינגטון (אסטוריה וטקומה)

באיחור אלגנטי של כמה ימים, הרי קורותינו בשבוע האחרון.

יום 12 – יום חמישי 26 באוגוסט – אסטוריה

ביום חמישי נפרדנו בבוקר, קודם כל מסבא שלמה וסבתא אריקה, ששמו פעמיהם מזרחה לכיוון פארק גליישר וילוסטון, וגם מהדירה המפנקת שלנו במנזניטה. אנחנו לכיוון טקומה, אבל בדרך יש לנו עוד פינה קטנה לסגור באסטוריה. התכנון היה להגיע לפארק הלאומי החדש של לואיס וקלארק שמאחד בתוכו מקומות באיזור, החל מפארק אקולה ועד איזורים בגדה הצפונית של נהר הקולומביה (במדינת וושינגטון), בהם לואיס וקלארק היו במהלך מסע הגילויים שלהם. בעיירה אסטוריה, שנמצאת בגדה הדרומית של שפך נהר הקולומביה, כמעט על חופי האוקיינוס, רצינו לבקר בשיחזור החדש של המבצר בו התגוררו לואיס וקלארק ואנשי המשלחת באיזור. תחנה נוספת היתה ביקור במוזיאון הימי של הקולומביה שזכה לתשבוחות רבות בטריפ אדוויזר והיה על המכ"מ שלי עוד מתכנון הביקור של 2011.

עד שעזבנו את הדירה, הזמן דחק והחלטנו לוותר על המבצר של לואיס וקלארק ולהתמקד במוזיאון. המוזיאון חביב, אבל לא הלם את גודל הציפיות ולפיכך איכזב מעט. הוא לא גדול, ומעבר לגלריה אחת שמעבירה את סיפור האתגר הימי של שיט בשפך הקולומביה (מסתבר שזה אחד המקומות הסוערים ביותר בעולם), היו עוד כמה גלריות יחסית כלליות. לא חסר עניין, אבל גם לא משהו שהיה מה להשקיע בו יותר מחצי שעה (הילדים מיצו בערך בחמש דקות….)

במקום יש גם סרט תלת-מימד על הגלאפגוס וכדי לשמח את לב הילדודס רכשנו כרטיסים גם אליו. הסרט היה חביב ואיכות ההקרנה טובה מאד, אבל ה"אולם" התגלה כחדר עם ארבע שורות כיסאות רגילים, מה שאמר שלאורך הסרט היה אפקט מעניין של חצאי ראשים של הצופים שיושבים לפנינו שהשתלבו בחופי הגלפאגוס כמו צבים ענקיים ושחורי שיריון.

חלק מהמוזיאון הוא ספינה-מגדלור שיצאה לפנסיה ועוגנת כיום ליד המוזיאון. בשפך הקולומביה אין נקודה מתאימה לבניית מגדלור, לכן את הפונקציה של איתות אור ורדיו לסימון החוף מילאה ספינה יעודית. כיום משתמשים במצופים ענקיים שמאותתים באור וגלי רדיו, והספינה פרשה לגמלאות והפכה לחלק מהמוזיאון –

בעודנו משוטטים בספינה, שמעתי פתאום קול מוזר של איתותי מורס. חשבתי שמדובר בתצוגה אבל הסתבר שמדובר בדייויד, פנסיונר חובב רדיו, חייל מארינס לשעבר, שמאייש משמרות רדיו בספינה מטעם מועדון חובבי הרדיו המקומי. הוא לא עושה שם יותר מדי, רק שולח איתותי מורס ליקום ומקווה שמישהו יענה לו. דייויד שמח מאד לפתוח בשיחה ולמדנו ממנו על החיים באסטוריה והחשש התמידי מצונאמי. מסתבר שלא רק שיש לו סולם לעץ גבוה בחצר (כי אין לו מקום אחר להתפנות אליו בהתראת צונאמי), הוא גם תמיד מחזיר באוטו תיק חירום, עם תרופות, אוכל ומים לשלושה ימים, למקרה שיצטרך לברוח מהצונאמי ויהיה נתיב מילוט סמוך. בכלל, הצונאמי בהחלט במודעות כאן. תושבי החוף מתכוננים לצונאמי הגדול שיגיע בעקבות רעידת האדמה הגדולה (מעל תשע בסולם ריכטר) שיכולה לפרוץ כל רגע (או בעוד מאתיים שנה, אין לדעת).

אחרי שסיימנו את הביקור בספינה, שוטטנו קצת בקו החוף של אסטוריה, שעובר באיזור המעגנים, שם הוסב קו רכבת משא לטיילת חביבה. בחלק מהדרך, המסלול עובר מעל המים, ואת אריות הים שמענו יופי (אם כי לא ראינו).

אחרי תידלוק במקדולנדס המקומי, עזבנו את אסטוריה ויצאנו מאורגון בדרך דרמטית במיוחד, על גשר מגלר-אסטוריה הארוך שמחבר את אורגון לוושינגטון מעל שפך נהר הקולומביה הרחב. אורכו של הגשר 6.6 ק"מ והוא הארוך מסוגו בצפון-אמריקה –

המשך היום עבר עלינו בנסיעה נעימה בדרום-מערב מדינת וושינגטון. האיזור מיושב בדלילות והדרך, כביש 101 הידוע, עובר לאורך חופים מיוערים שמולם איים קטנים ומיוערים לא פחות.

בשלב מסוים, הדרך התעקלה לה מזרחה ואנחנו איתה לטקומה, עיר גדולה דרומית לסיאטל, שם התנחלנו לשלושה ימים כדי לקבל את פניהם של סבא עמוס ודוד אורי. בחרתי במוטל מרשת האוורד ג'ונסון שם "סוויטה" של שני חדרים עלתה $90 (אותו מחיר כמו חדר אחד באופן מוזר). "סוויטה" במרכאות, כי כאמור מדובר במוטל זול יחסית ובהתאמה, הוא היה מרופט למדי, עם ריהוט קצת שבור, ברז שלא עובד כמו שצריך וכד'. אבל לנו הוא התאים כמו כפפה מרופטת ליד והיה נוח מאד להתארגן בו לקראת החיבור עם עוד שני נוסעים.

יום 13 – יום שישי 27 באוגוסט – טקומה

החלטנו על יום רגוע ובהתאמה, את חציו הראשון של היום בילינו בגן החיות של טקומה. הוא קטן יותר מגן החיות של סיאטל, אבל מעוצב בצורה מקסימה, עם דגש על גינון שאותי הרשים יותר מבעלי החיים שבתצוגה. בגן החיות יש גם אקווריום שמתמקד בבעלי החיים שבאיזור, בעיקר במיצרי פיוג'ט, ובכלל בחופי צפון-מערב.

קינחנו את הביקור בנסיעה בכביש חמשת המייל הנופי שליד גן החיות, שגם הוא חלק מפארק פוינט דיפאיינס. כביש נחמד בתוך פארק גדול שכמעט כולו יער עבות. בקצה, עצרנו לתצפית על מיצרי פיוג'ט (Puget Sound) ומשם חזרנו למוטל למנוחה והתארגנות.

יום 14 – יום שבת 28 באוגוסט – טקומה

היום מצטרפים אלינו שני נוסעים למסע, סבא עמוס ודוד אורי. הילדים החליטו להשאר במוטל (אולי מרופט, אבל אחלה וויפיי!) וצחי ואני יצאנו לתור קצת את טקומה לפני ההגעה לשדה התעופה. חזרנו לפוינט דיפאיינס לבקר פארק קטן שהתהדר בצמחים מקומיים בלבד, יוזמה של מועדון גננות מקומי. קטן מאד ולא ממש אטרקטיבי לתיירים, אבל העברנו 20 דקות בגן (המבקרים היחידים, למרות שיום שבת).

משם, נסענו למרכז טקומה להציץ בגשר הזכוכית של צ'יהולי. הגשר מוביל למוזיאון הזכוכית המקומי ואפשר לבקר בו בחינם. הוא מורכב משני חלקים. חלק אחד הוא תצוגות של פריטי אמנות של צ'יהולי (לא כוס התה שלנו) שם התעכבנו בגלל צילומי חתן-כלה מקומיים –

החלק השני, אותו כמעט פיספסנו, הוא תקרה של יצירות צ'יהולי, בסידור שבהחלט יוצר מראה מרהיב –

אחרי שיטוט והעברת זמן באיזור האוניברסיטה המקומית (ממש קרוב לגשר הזכוכית), שהיה שומם למדי בשבת בבוקר ובעיקר התאפיין במשבי רוח עזים, נסענו לשדה התעופה. מצאנו את אורי וסבא עמוס די בקלות. הם הגיעו תשושים אחרי טיסה טרנס-אטלנטית שהסתיימה ברבע שעה של טלטלות משמעותיות. בדיעבד הסתבר שהרוחות בהחלט היו חריגות בעוצמן באותו היום. בפארק אולימפיק הן גרמו לסגירת כל הדרכים אל הפארק בגלל עצים שנפלו על הכביש, ובאיזור טקומה נהרגו שני אנשים מפגיעות ענפים שנפלו מהרוח.

סבא עמוס ואורי הם טיפוסים קשוחים ומחושלים, וגם טיסה ארוכה וקשה לא מוחקת להם את החיוך מהפנים. אחרי שעברנו במלון לשים את הדברים ולהתרענן, הם ביקשו לצאת מיד לאמריקה. תחילת טיול היא תמיד בוולמארט, כמובן, אז את שעות אחר הצהריים בילינו בשופינג על סוגיו השונים. למי שתהה, קאיה סדונה מכילה שישה אנשים בנוחות רבה. הרבה יותר טוב מדגמי הטאון אנד קאנטרי. הסידור של שמונה מושבים מאפשר לנו לקפל שני כיסאות בשורה האחרונה, מה שמותיר תא מטען מרווח מאד –

אל חשש, אחרי ביקור אחד בוולמארט, תא המטען כבר לא מרווח, אבל גם לא עמוס מדי, וגם כשהרכב עם שישה נוסעים וכל הציוד, נותר שדה ראיה מלא מאחור.

זהו להפעם. אני כותבת מהביקתה שלנו בפארק לאומי הר ריינייר. גדולות ונצורות יש גם לספר על הפארק הזה אבל את זה כבר אעשה מנקודת הוויפיי האיכותית הבאה בתור, אחרי שנסיים את הביקור.