למרות שהתעוררנו מוקדם גם הבוקר, איכשהו הצלחנו להתעכב ביציאה וכמעט לאחר לשיט לוויתנים שהוזמן מראש.
במקום להגיע לנקודת היציאה חצי שעה לפני ההפלגה, מצאנו את עצמנו חונים בחניון בתשלום כשלא ברור לנו איך משלמים. החלטתי לרוץ קדימה עם הילדים כדי לנסות לאתר את המשרד ולהודיע שהגענו, בזמן שצחי יסיים עם ענייני הרכב. הצלחנו למצוא את המקום אבל אז הסתבר שצחי לא יכול לנעול את הרכב כי שני המפתחות אצלי. רצתי, הפעם מילולית, לכיוונו והוא לכיווני ובמירוץ שליחים מרשים הצלחנו בסופו של דבר לעלות על הסיפון בזמן.
לא רק בזמן אלא אפילו הספקנו לפטפט עם העובדת במקום שסיפרה שהיא מאד אוהבת את ישראל ותגיע לביקור בנובמבר. מיד הזמנו אותה לבקר גם אצלנו ואחרי הסיור אכן החלפנו פרטים. מרוב התרגשות מהמבקרים מארץ הקודש חוייבנו במחיר של שני כרטיסים במקום ארבעה. כשהערנו לג'ני, חברתנו החדשה, על הטעות, היא סירבה לתקן ואמרה שבשבילנו, שני כרטיסים און דה בוט.
כבר שטנו בעבר לתצפיות לוויתנים, פעם באורגון ופעם בניו המפשייר. אין ספק שהשיט במונטריי היה פורה הרבה יותר. "העלנו בחכתנו" 11 לוויתנים בסה"כ ועוד עשרות דולפינים (משלושה סוגים), אריות ים, כלבי ים וההיילייט הבלתי צפוי, דג סאנפיש ענק שהתקרב מאד לספינה כדי שאנחנו נראה אותו והוא אותנו.
אני מעלה תמונות מהמצלמה כרגע אז יותר מדי תמונות לוויתנים ודולפינים אין כאן, למרות שיש כמה מוצלחות מאד שצחי צילם במצלמה –
אחרי חמש שעות בים פיתחנו תיאבון ואכלנו צהריים בדיינר מקומי עם חברה מקומית. עזבנו את מונטרי אבל לא התרחקנו מאד… עצרנו בווטסונוויל לאחר צהריים של מנוחה, עבודה וסידור מחדש של הרכב –
ם
נראה שהאנשים הנחמדים הם חלק גדול מהכיף של הטיול. איזה יופי 🙂 .
אחד הדברים שהכי הרשים אותנו היה ביציאה מהחניון. לא לקחנו כרטיס בכניסה ולכן הושטנו מיד שטר גדול לשומר כיון שהיה ברור שהוא יחייב אותנו על יום שלם. השומר לעומת זאת כשהבין שאכן אין לנו כרטיס פשוט שאל מתי הגענו וגבה דמי חנייה בהתאם. אמון. לא יאמן. נאמר אמן.