אני מפסיקה למספר את הימים בכותרות הפוסטים. כשעוברים שבועות בין פוסט לפוסט, אני פשוט מתחילה להתבלבל. התאריכים אמנם מסודרים יפה בתיקית התמונות שבמחשב, אבל פשוט יותר להתייחס רק לנקודות הציון הגיאוגרפיות. תכל'ס, גם רלבנטי יותר לסיפור.
הפסקתי בפוסט הקודם בסיום השהות בת שבוע וחצי בקולורדו, באיזור אספן ודנבר. היום האחרון שלנו בדנבר היה יום ראשון, בו בילינו עם חברים ואחרי קצת קניות להצטיידות, עזבנו את קולורדו ופנינו מזרחה. את ירידת הגובה הגדולה מהרוקיז אל המישור עשינו בדנבר עצמה, אבל עכשיו נכנסנו אל אסם התבואה הגדול בעולם, מישורי החיטה של קנזס.
אם בצפון-דקוטה הנוף הריק הזכיר לי אוקיינוס ענק עם גלים של אדמה, בקנזס נתקלנו בים שטוח לגמרי. שדות, שדות ועוד שדות. 950 ק"מ של שדות שטוחים לחלוטין בין דנבר לקנזס סיטי. אני נהגתי ולא צילמתי, אז באופן חריג וחד-פעמי, אני לווה מגוגל מפס תמונה של הדרך. ככה זה נראה במשך שמונה-תשע שעות נהיגה:
הנסיעה המונוטונית דווקא נחמדה לנו. יש בה משהו מדטיטיבי כמעט. הילדים במחשביהם, סרטיהם וטבלטיהם, ויש זמן לשיחות נפש. פיצלנו כך שביום ראשון כיסינו חלק מהדרך ולמחרת הגענו לקנזס סיטי בשעות אחר הצהריים המוקדמות. בערב היום הראשון זכינו גם לשקיעה נוסח קנזס – כיוון שאין שום דבר שיסתיר את השמש עד האופק, היא שוקעת אדומה וענקית, בדיוק כמו בים. מקסים.
לכל דבר יש סוף, וגם לקטע של הייוויי 70 שחוצה את קנזס לרוחבה. הגענו סוף סוף לקנזס סיטי והתמקמנו במלון שווה במיוחד. ההולידיי-אין המקומי שמשום מה היה במבצע של $70 לחדר ללילה. לרוב מלונות הרשת הזו הם מחוץ לתקציב שלנו, אבל במחיר כזה, למה לא להתפנק. כל כך מצא חן בעינינו שתיכף הזמנו גם לילה שני.
למחרת יצאנו לתור את קנזס סיטי. היה חם למדי, גם באמצע ספטמבר, אבל היעד העיקרי שלנו היה בתוך מבנה ממוזג: מרכז לגולנד המקומי. לא מדובר בפארק בסדר הגודל של לגולנד בסן דייגו, אבל מרכז חביב מאד שהילדים נהנו לבלות בו יום שלם כמעט. מעט מאד אנשים, ביום רגיל של עבודה ובית ספר, כך שיכולנו להנות מכל האטרקציות, כמה שרצינו, שוב ושוב. הלהיט העיקרי היה רכבת שדים כזו שיורים בה בלייזר במטרות שקופצות מולך ובסוף המסלול רואים מי הצליח לפגוע הכי הרבה. כמו המתקן של באז שנות-אור בדיסנילנד. עלינו ארבע או חמש פעמים, כיוון שלא היה תור בכלל. היו גם סרטים בתלת-מימד ואפקטים (ראינו את כוווולם) וכמובן עמדות הרכבת לגו. היה גם אולם צנוע (במושגי לגולנד) של פיסול בלגו, שכללו בעיקר דגשים מקומיים, כמו העיר קנזס סיטי בלגו –
וכמובן, איך אפשר בלי, ארץ עוץ!
המדריכים מאד התרגשו לשמוע שאנחנו מישראל. מסתבר שתיירים ישראליים הם לא מחזה שכיח בקנזס.
קינחנו בארוחה עם מישהי שאני מכירה באיזור ובלילה נחמד נוסף בהולידיי אין ולמחרת המשכנו בדרכנו מזרחה.
המשכנו על כביש 70 האינסופי והפעם חצינו את מדינת מיזורי לרוחבה. מיזורי בהחלט אינה הררית, אבל לפחות כבר לא שטוחה כמו קנזס וגם פחות רחבה, כך שתוך כשש שעות כבר היינו בסיינט לואיס.
בסיינט לואיס היינו כבר בביקור הקודם ונהננו מאד. כל כך נהננו שם ממוזיאון הסיטי מוזיאום, שכשהילדים נשאלו לפני הנסיעה לאן בארה"ב היו רוצים לחזור, זה היה המקום. לא דיסנילנד, לא סי וורלד, לא לגולנד, לא ילוסטון ולא שום מקום אחר. הסיטי מיוזיאום בסיינט לואיס. נו, הילדים כל כך משתוקקים ללכת למוזיאון, איך אפשר לסרב?
ערב קודם כבר התארגנו במוטל ולמחרת, עם הפתיחה, או למעשה קצת לפני, התייצבנו בסיטי מיוזיאום. היה מקסים, כמו בפעם הקודמת. למי שלא מכיר או זוכר, מדובר במוזיאון אמנות שקשה מאד להגדיר אותו. האמנות היא לאו דווקא ביצירות שתלויות על הקיר, אלא בכל פינה מסביבך ואתה מוזמן לחקור ולגלות אותה. המוזיאון מתפרס על גבי כמה קומות וכולל מעברים מוזרים החל מהמרתף ועד גג הבניין בן עשר הקומות. אפשר לזחול במנהרות, לטפס בסולמות, להכנס למבוכים וגם לגלוש למטה, כולל גלישה מהגג (שיש עליו גלגל ענק פועל) ועד הקומה הראשונה. בביקור הקודם המגלשה היתה בשיפוצים, הפעם לא. צחי לא ויתר, עלה והתגלש. הילדים רק צפו –
בסיטי מיוזיאום אין מפה של המוזיאון ואין הדרכה. מחפש משהו? אז תחפש עד שתמצא, או את מה שחיפשת או אולי משהו מלהיב יותר. למרות שכבר הכרנו מהפעם הקודמת, גילינו קומת מרתף חדשה ומדהימה, כולה מפוסלת עם דרקונים וחיות ענק, חשוכה ומרתק. מעין דנג'ן תת-קרקעי מלא במחילות ומעברים ומתחבר עם שאר הקומות בכל מיני נקודות.
לא פיספסנו כלום והתענגנו על מופע הקרקס, בריכת הכדורים הענקית, הטיפוס וההתגלשות, החקר וההתרגשות. ככה אנחנו, מחנכים את הילדים כמו שצריך ולוקחים אותם למוזיאון שיצאו משכילים. למי שקורא את זה ויסע לבקר במקום בסיינט לואיס, הנה טיפ קטן: יש במבנה כמה מקומות שמוכרים בהם אוכל. מדובר בזכיינים נפרדים ושונים והמחירים ביניהם שונים מאד. זה שבמרתף יקר יחסית. יותר מזה, לא נגלה לכם כלום ונתן לכם למצוא את דרככם במקום.
נשארנו בערב בסיינט לואיס, לפגישת עבודה נוספת שלי ולמחרת, שוב מזרחה… הפעם לקנטאקי, לבקר חבר יקר. בקנטאקי נשארנו יומיים, שהוקדשו נטו לביקור חברתי. ההמשך, לעבר דייטון, אוהיו, בפוסט הבא.
ועוד קצת תמונות –
