עם עוד ערב אחד בינינו ובין ביג סקיי מונטנה, החלטנו לעזוב את קוק סיטי לעבר בוזמן, עיירה במונטנה שכבר היינו בה בביקור הקודם (ואהבנו מאד). כמה נחמד שהדרך עוברת בפארק ילוסטון!
בבוקר, צחי הספיק לתייר קצת ברגל בהרי קוק סיטי. "רק טיול קצר" של 10 ק"מ. בדרך הוא הספיק ללכוד בעדשת המצלמה את היצור הזה:
מדובר ביונק ממשפחת הסמוריים, אבל מאחר ובילוסטון יש חמישה או שישה סוגים של סמורים וחמוסים (גם הם ממשפחת הסמוריים), אנחנו לא בטוחים איזה בדיוק. חוץ ממנו, נופים של הרוקיז נלכדו גם הם בעדשת המצלמה באותו הבוקר ליד קוק סיטי –
מבט אל קוק סיטי מלמעלה:
צחי הספיק לחזור מסיור הבוקר בזמן למקלחת והחלפת בגדים לפני שעזבנו את המלון ויצאנו לילוסטון. קוק סיטי מהווה את השער הצפון-מזרחי לילוסטון וכעבור עשר דקות נסיעה עברנו בהתרגשות בשערי הפארק.
בטיול הקודם היינו בילוסטון במשך חמישה ימים ולא שבענו. לא רק שהפארק ענק, עם עשרות נקודות עניין גיאו-תרמיות, מפלים ועוד, הרי שמובטחות בו תצפיות בעלי חיים למכביר וזה תמיד מעניין. מקוק סיטי נסענו כחצי שעה בפארק עד שהגענו לעמק לאמאר, אחד משני העמקים של ילוסטון שעשירים במיוחד בבעלי חיים. אכן, מהר מאד שני ביזונים צעירים ירדו ממש אל הכביש מולנו. הם שעטו ימינה ושמאלה, מזגזגים על הכביש, בעוד אנחנו זוחלים אחריהם בקצב דהירת ביזון.
כמובן, מיד הפעלנו אורות מצוקה, האיתות המקובל לבע"ח בסמוך לכביש ( או במקרה זה, עליו) ומאחורינו נוצר תיכף טור של מכוניות, כולם מצלמים במרץ. עקפנו בעדינות את הביזונים, תוך שאנחנו ממשיכים להציץ עליהם מהחלון האחורי:
הספארי לא נגמר כל כך מהר… אחרי העיקול, ראינו ליד הנהר עדר ביזונים עם מאות ביזונים. רובם רחוקים מהכביש, אבל כמה "זלגו" אל צד הדרך.
ספארי ילוסטון הוא לא רק ביזונים, כמובן. עוד עיקול בדרך ועוד הפתעה – הפעם צבי פרונגהורן בודד לצד הדרך, מדגמן לנו תמונות –
המשכנו בדרכנו לעבר איזור טאואר-רוזוולט, שם תכננו ללכת לטיול רגלי של כמה קילומטרים. עצרנו בחנות שליד הבקתות לברר אם יש במקרה איזה ביטול והתפנה מקום לינה בתוך הפארק. כמו שחשבנו, הפארק מלא עד אפס מקום ואין ביטולים. לקח לנו כמעט שעה להתארגן ליציאה למסלול, בין היתר כי הגיע דב לאיזור. הדב היה רחוק, ממש ממש רחוק, אבל דב זה תמיד אירוע, אז כמובן ניגשנו לאיזור בכביש ממנו ראו את הדב. תמונות טובות של הדב אין, כי כאמור הוא היה במרחק של למעלה מקילומטר מאיתנו, אבל כן יש תמונות גרועות, שלפחות הוכיחו שאכן הכתם החום הגדול היה דב –
אז את הדב שלנו קיבלנו, גם אם רק דב שחור ולא גריזלי וסוף סוף יצאנו למסלול ההליכה אל עבר העץ המאובן והאגם האבוד. התחלנו את המסלול בעלייה על הר שסחטה ממני ומהילדים את האוויר עד הטיפה האחרונה. מדובר בגובה לא זניח מעל פני הים שהגענו אליו בלי תקופת התרגלות וכנראה שגם זה השפיע. צחי מצידו שעט קדימה כעז הרים, או לפחות ביגהורן שיפ, ואפילו סחב את דן על הגב בחלק מהדרך.
באחת העצירות בעלייה, דן, המכונה גם עין הנץ, איתר צבי מסוג mule deer רובץ בצל עץ סמוך. הצבי היה במרחק כעשרים מטר מאיתנו, אבל מוסווה היטב על רקע גזע העץ. הסתכלנו עליו וצילמנו והוא מצידו הסתכל הרבה עלינו עד שנמאס לו, קם ועזב את המקום.
המשכנו במסלול עד שהגענו לפסגה. משם הדרך היתה במישור, על הרכס ואז ירדה למטה אל הערוץ בו נמצא העץ המאובן. העץ המאובן הוא רדווד סקויה מאובן, שהיום ניתן למצוא כמוהו רק באיזורי החוף של קליפורניה. מעניין לראות שלפני עשרות מיליוני שנים, איזור ילוסטון היה שונה כל כך והיו בו סקויות. מסתבר שהיו עוד כמה וכמה עצים מאובנים כאלו בפארק, אבל במהלך השנים הם נגנבו, חתיכה אחרי חתיכה, כנראה כמזכרות. העץ היחיד ששרד ממוגן היטב בגדר.
שאר המסלול הוביל אותנו אל האגם האבוד. לא ברור מתי איבדו אותו או למה. אגם חביב וקטן, עם חבצלות מים וברווזים על המים. למרות השילוט שמזהיר מפני דובים, ואזהרת הקופאית מפני דובים פעילים באיזור, לא ראינו דובים, אלא רק יער חביב בסוף המסלול. אגב, ספריי דובים קנינו בזכות כל האזהרות שלה (ולא, היא לא מקבלת אחוזים).
אחרי שסיימנו את המסלול וקינחנו אותו בגלידה בחנות, עלינו לרכב ושמנו פעמינו אל העיירה בוזמן, צפונית לפארק ילוסטון. בדרך, עוד עצירה קצרה במרכז המבקרים של ממות', רק כדי לבדוק מה שלום עדר האלקים המקומיים שנמצאים שם תמיד:
עוד תמונות שלהם ותמונות נוספות מהיום הזה בילוסטון, בגלריה שבסוף הפוסט. זהו, היום הבא שלנו כבר היה בביג סקיי, מונטנה, עליה סיפרתי כבר שני פוסטים ובה אנחנו עדיין נמצאים. פוסטים נוספים יבואו ויתארו ימים ספציפיים, כולל ביקורים נוספים בילוסטון. קשה להתאפק כשיש עדרים של ביזונים במרחק שעה נסיעה מהבית, אז כבר פעמיים "קפצנו" לטיול בפארק מאז. כל זאת, בפוסטים עתידיים. בינתיים, עוד תמונות מהיום ה-56 לטיול:
כמה יפה! גם אנחנו מקווים להגיע לשם ביום מן הימים…
אצלנו אלמוג היא זאת שרואה חיות שאף אדם מלבדה, כולל מדריכים מקומיים מנוסים, לא מצליח לאתר. אז אנחנו בונים עליה.
(סוף סוף חזרנו, ולרגל מחלה יש לי זמן לצאת מהלחץ, אז אני יכולה לראות מה כתבתם וצילמתם, וליהנות).
איך עובד ספריי דובים?