בחזרה לדיווחים העיתיים, אחרי שסיפרתי קצת על איפה אנחנו היום, משלימה פערים אחורה בסיפור.
אז אחרי הביקור המצוין בפארק לאומי רוזוולט, קמנו למחרת בבוקר ועזבנו את העיירונת מדורה. נסענו מערבה לעבר הרי הרוקיז, בלי להחליט מראש איפה עוצרים. נסענו ונסענו, כשצחי מנצל חלק מהזמן לתכנות, הילדים בטאבלטים שלהם בעיקר ואני מתמוגגת מהמרחבים העצומים ומהמרהיבים של הערבות הגדולות של צפון-דקוטה ומזרח מונטנה. תמונות לא יכולות להעביר את הפלא הזה. אין הרים, אבל הערבות מבותרות בבתרונות (בדלנדס) ומכוסות עשב, והן בעיקר גדולות גדולות גדולות…. עד האופק אין כלום, ממש כלום, לא ישוב ולא כביש אחר מזה שאתה נוסע בו. קצת כמו לשוט באוקיינוס, וכשהכביש מתרומם, האופק מתרחק עוד ועוד ונשאר כולו בתולי וטהור. תסלחו לי על הפואטיקה, אבל המראות באמת ריגשו אותי.
אחרי כמה שעות של נסיעה בנופי בראשית ריקים הגענו את העיר בילינגס במונטנה. במקור, חשבנו אולי לעצור בה ללינה, אבל השעה עוד לא היתה מספיק מאוחרת ואני לא שבעתי מנהיגה. בילינגס היא אמנם העיר הגדולה במונטנה, אבל בסופו של דבר עוד עיירה אמריקאית טיפוסית ולא יחודית במיוחד. אחרי עצירה לאוכל והצטיידות החלטנו להמשיך הלאה ולהגיע עוד באותו הערב אל קוק סיטי, עיר הממוקמת כבר בהרי הרוקיז עצמם. אחרי כמה שיחות טלפון מצאנו חדר פנוי במחיר סביר וסגרנו הזמנה.
עד שסיימנו עם הקניות השעה כבר היתה ארבע וחצי בערב וידענו שאנחנו קצת לוחצים מבחינת הזמנים. בדרך יש לנו פאס, מעבר בהרים, שמאד לא כדאי לעשות בחושך ובאופק עננים אפורים שכבר מתחילים להבריק ברקים פה ושם.
התשוקה להגיע כבר לרוקיז, וההזמנה של החדר, גברו על החששות ויצאנו לדרך. טעות קטנה בניווט עלתה לנו בתוספת של אי אלו עשרות מיילים (טיפ: אל תשתיקו את ה-GPS בכבישים האלו, כי קל לשכוח מהניווט ופשוט לנסוע). לרוב, טעויות כאלו מוסיפות חן מבחינתי – עוד קצת נופים ונהיגה – אבל הפעם היא הטרידה יותר: האם נספיק לעבור את הפאס בזמן? ניצלתי את הכביש המהיר לנהיגה במהירות המקסימלית. ברגע שעוברים למערב, כלומר בצפון-דקוטה, המהירות המותרת קופצת בעשרה מייל לשעה והופכת ל-75 מייל לשעה (120 קמ"ש). בפועל, הרבה רכבים נוסעים מהר גם מזה. מהר מאד (הכל מהר במהירויות האלו) ירדנו מהאוטוסטרדה לכביש צדדי יותר. גם כאן, במערב המהירות המותרת בכבישים האלו גבוהה בהרבה ממקביליהם במזרח ארה"ב, אבל ההבדל הוא שכאן הרבה יותר מפחיד לנסוע מהר, במיוחד בשעות בינערביים בהן הסיכוי לצבי או אייל שיקפצו אל הכביש לא נמוך בכלל.
הקטע הזה של הנסיעה עבר בדילמה מתמדת בין הרצון לנסוע במהירות המקסימלית (קצת מעל 100 קמ"ש) כדי להספיק לפאס באור יום, לבין תנאי הכביש הבעייתיים: כביש צר יחסית ומתפתל, ותאורה שכבר הלכה והתעמעמה והגבירה את החשש לחיות בצידי הכביש. גייסנו גם את הילדים וחילקנו את שולי הדרך לגזרות מסודרות, כדי להגביר את הסיכוי שנבחין בצבי בזמן וקיווינו שלפחות זה יהיה צבי ולא אלק חלילה (שהוא סוג של אייל אבל מאסיבי הרבה יותר)…
השמיים התקדרו, לא רק בגלל השמש השוקעת, אלא גם בגלל העננים. גשם התחיל לרדת ולא היתה הרבה ברירה אלא להאט קצת את הקצב. הכביש חלק והראות מוגבלת, אבל מקומות לעצור לפני קוק סיטי כבר אין ממש ובכל מקרה, לנו יש חדר מוזמן. אם כך ואם כך, הגענו כבר לפאס שלנו: ביירטות' פאס, הכביש הגבוה ביותר בחלק זה של הרוקיז.
למרבה המזל, באיזור הפאס הגשם הפסיק וזכינו לנסוע בו ולהנות מהמראות המדהימים שלו. עצרנו, לא כי היה קשה לנסוע, אלא כי אי אפשר להתאפק אל מול הנוף המהמם הזה. זהו. הגענו את הרוקיז האהובים שלנו. אנחנו כאן.
הפאס עבר בשלום, בקריאות חדווה והתפעלות שלי ושל צחי. היה יפה עד כאב והתמונות כאן מעבירות רק חלק קטן מהיופי הזה.
המשכנו עוד קצת עד שהגענו לקוק סיטי. השם סיטי מטעה קצת. אפילו לא מדובר בעיירה, אלא ביישובון קטן, שכולו רחוב אחד ורובו מוטלים. נכנסנו לחדר שלנו, חדר דל למדי אבל נקי והתארגנו לישון, שצחי כבר מתארגן לקראת טיול בבוקר שלמחרת בהרים. ההחלטה היתה לא להזמין לילה נוסף, כי לא מאד אהבנו את המוטל ואת המחיר, אלא להמשיך הלאה למחרת אל עבר ביג סקיי, מונטנה, שם, כזכור, הזמנתי קונדו ליומיים מאוחר יותר.
היי ענת וצחי,
שומעים בקול שלכם ואפשר להבין מהפוסטים האחרונים, שלבכם לגמרי במערב, נדמה שחזרתם "הביתה". איזה כייף! איזה תמונות משגעות ונופים עוצרי נשימה. אנחנו כבר ממש ממש על המזוודות, יוצאים ב-26 לאוגוסט ועסוקים בעיקר בסידורים אחרונים, פרידות ומסיבות סיום למיניהן…
תמשיכו להנות ולצבור חוויות. ד"ש לילדים המתוקים. נהיה בקשר.
הדר וחגי
איזה יופי, הטיול שלכם מתקרב בצעדי ענק! אני מקנאה, אין כמו הפעם הראשונה במקומות האלו. איזה כיף לכם! תהנו ותשמרו על קשר!