היום ה-45 – מפלי הניאגרה

התלבטנו קצת, יחד עם המארחים שלנו, אם לנסוע למפלי הניאגרה כבר ביום ראשון או לחכות עוד יום. התכנית הכללית היתה לבקר בצד הקנדי לתצפית, שנחשבת טובה יותר, ואז לחצות לצד האמריקני בשביל האטרקציות השונות. התכנית התבססה על ההנחה שממילא אנחנו צריכים להכנס לארה"ב, ומחירי האטרקציות השונות זולים יותר בצד האמריקאי. הדילמה היתה לגבי עיתוי החציה. מדובר היה ביום ראשון, בסופו של סופשבוע ארוך במיוחד בצד האמריקאי, חיבור של ה-4 ביולי עם הסופ"ש. מעברי הגבול צפויים היו להיות עמוסים, עם תורים של עד כשעתיים.
ערב קודם התיישבנו שוב עם תכנית הטיול ו"עשינו חושבים". צחי התעקש שהוא מעדיף לוותר על מעבר בשיקגו. העיר נראית לו חמה, לחה והוא שבע "ערים" בטיול. כנ"ל לגבי מיניאפוליס. באופן כללי, ההעדפה הסתמנה לנתיב צפוני וקריר יותר לטיול. כיוון שכך, החלטנו לוותר על מעבר גבול בניאגרה פולס, ולהסתפק בביקור בצד הקנדי ונסיעה מערבה למעבר גבול ישיר אל מדינת מישיגן.

החלטה נוספת שהתקבלה היתה להסתפק בשיט בספינה אל תוך המפלים ובתצפית על המפלים עצמם, ולוותר על שאר האטרקציות במסחטת הכספים המקומים. כיוון שכך, לא מיהרנו לעזוב ביום ראשון. את הבוקר ניצלנו לעבודה על כל מיני בירוקרטיות שהיינו צריכים לסגור מול ישראל, ורק בצהריים עזבנו את טורונטו אל עבר מפלי הניאגרה.

הגענו אל העיירה ניאגרה פולס בשעה ארבע. הרושם הכללי מזכיר מאד עיירות כמו גטלינברג שבהרי הסמוקיז, או אפילו קצת את וגאס – עיירה שמנצלת וממנפת את זרם התיירים ובונה סביב האטרקציה המרכזית שלל מקומות בילוי יקרים וקיטשיים. שמחנו על ההחלטה להמנע ממלכודות תיירים, אפילו אלו שקשורות ישירות למפלים. התמקמנו במוטל רודווי אין, במרחק של כקילומטר הליכה מהמפלים עצמם. חנינו, הורדנו קצת ציוד, ויצאנו ברגל אל המפלים.

המפלים עצמם סחטו הרבה קריאות התפעלות. אין ספק שהם מאד מאד מרשימים. יש שני מפלים עיקריים – מפלי הפרסה הענקיים, והמפלים האמריקאיים הקטנים יותר (מה שמראה שהכל יחסי, כי גם הם מאד גדולים). התצפית מהצד הקנדי על שניהם פשוט מצוינת. מרחוק ראינו את התיירים בצד האמריקאי מסתכלים די מהצד על המפלים, בעוד שמהצד הקנדי, הם נמצאים ממש מולך.

אחרי עצירה לגלידה, הלכנו לנקודת היציאה לשיט בספינה עלמת הערפל. בשש בערב לא היו תורים ופשוט קנינו כרטיסים ועלינו להפלגה הקרובה, לא אחרי שציידו אותנו בפונצ'ואים הכחולים הידועים. ההפלגה היתה מצויינת, קצרה יחסית ואינטנסיבית. הספינות נכנסות קרוב מאד לנקודת הנפילה של המים וזכינו לחוות מקרוב את עוצמות הרסס והרוח שבתוך המפלים. מבחינתנו, היה שווה כל דולר קנדי. אגב, באיזור מקבלים כסף אמריקאי או קנדי ללא אפליה. ממש לא משנה להם איזה שטרות אתה מוסר. בכלל, את כל הביקור בצד הקנדי עשינו בלי למשוך כסף קנדי והשתמשנו רק בכרטיסי אשראי ובכסף אמריקאי.

אחרי השיט טיילנו קצת בפארק ויקטוריה שעל הגדה ולבסוף התיישבנו במעין מסעדה/בית קפה שליד היציאה מהשיט, שם היתה הופעה חיה של זמר עם גיטרה, שהעבירה לנו את הזמן עד השעה עשר, תוך כדי צפיה במפלים המוארים לעת חשיכה. בעשר בדיוק, צפינו במופע הזיקוקים מעל המפלים ואחריו צעדנו בחזרה למלון שלנו.