עם כל סיפורי הפויזן אייבי, לא הספקנו לסיים את חוברת הג'וניור ריינג'ר של הבית הלבן, אז החלטנו לשוב אליו ביום שישי, הוא היום ה-23 לטיול. את היום פתחנו בבית קפה סמוך שם פגשנו את סינדי, מישהי שאני עובדת איתה באתר שלי, ואחותה בקי. אספנו קפה מבית קפה סמוך וישבנו בפארק שמאחורי הבית הלבן. מזג האוויר היה מצוין ונהננו מקפה טוב, חברה נעימה והמון סנאים.
בשתים עשרה בצהריים נפרדנו מבקי וסינדי והלכנו שוב למרכז המבקרים של הבית הלבן. הילדים סיימו את חובות הג'וניור ריינג'ר, הושבעו כדת וכדין וקיבלו את התג המיוחל.
החלטנו לנצל את מזג האוויר הנעים לסיור בחלקו המערבי של המול. את החצי השני של היום העברנו הליכה נעימה מאנדרטה אחת לשנייה. עברנו ליד אנדרטת וושינגטון, היא האובליסק הענק המשקיף על העיר. האובליסק מכוסה בפיגומים לצורך שיפוצים לתיקון הנזק שנגרם למבנה ברעידת האדמה שהתרחשה במקום לפני שנתיים.
משם המשכנו לבריכת ההשתקפות ואנדרטת לינקולן, כשבדרך עברנו דרך אנדרטת מלחמת העולם השנייה ואתר הזיכרון לחללי מלחמת ויטנאם. באנדרית לינקולן המרשימה קל להבין מי היו שני הנשיאים החשובים ביותר בתולדות האומה. מולנו האובליסק של וושינגטון, אבי האומה והממשל ועליו משקיף לינקולן, מי שהציל אותה מפיצול ולחם למניעת פרישת מדינות הדרום.
המשכנו דרך אנדרטת מלחמת קוריאה ומלחמת העולם הראשונה אל עבר האגם הגדול שבדרום המול, שם חצינו את הגשר בינות עצי הדובדבן הידועים, מתנתם של היפנים לוושינגטון. צחי לא התאפק וטעם דובדבן, שהיה בוסרי ומגעיל. כדי לוודא, הוא אכל עוד שלושה ואז שטף לא מעט את הפה כדי לשטוף את הטעם.
כל הסיור הזה ארך כמה שעות וכך רק בשבע בערב התחלנו ללכת בחזרה לרכב. הגענו לבית יחסית מאוחר, אבל חיכו לנו עם ארוחת הערב. הפעם היה איתנו גם אלכס, בחור צעיר מדלאוור שסיילאס מהווה עבורו מנטור ומעין אב חורג. את אלכס כבר פגשנו בישראל כשביקר אצלנו יחד עם סיילאס והיה נחמד מאד לשוב ולהפגש.
