אחרי ההתרווחות בבית החדש, קמנו מוכנים ליום חדש בוושינגטון הבירה. דן התלונן על העקיצות שלו בלי סוף וטען שהן מגרדות ושורפות מאד מאד ובנוסף הן מתרבות. גם אצל צחי התפתחו העקיצות, ותהיתי אם להתקשר למוטל ולהתלונן. לכל הפחות שיבדקו את החדר וימנעו סבל כזה מאורחים נוספים. נסענו ברכב לוושינגטון (הפעם סוף סוף אני נוהגת וצחי מנווט!).
והעצירה הראשונה שלנו היתה בבית מרקחת, לקנות קרם חזק יותר נגד עקיצות. הרוקח המליץ גם על שתיית בנאדריל, סירופ אנטי-היסטמין, אבל דן שונא לקחת תרופות אז הסתפקנו בקרם. מרחנו הרבה והמשכנו ללכת לעבר הבית הלבן.
הגענו את הבית הלבן מצידו האחורי. הצצנו כמו כולם דרך הסורגים, צילמנו והצטלמנו והמשכנו למרכז המבקרים שנמצא בצידו הדרומי של הבית הלבן. היה חם ולח, ושמחנו להכנס את המזגן. צפינו חלקית בסרט על הבית הלבן ואספנו חוברות ג'וניור ריינג'ר. הגירודים של דן הלכו והחריפו וגם של צחי. דן פשוט רקד לנו מול העיניים, כולו מתעוות מעוצמת הגירוי ובוכה. הוא הסכים אפילו לנסות את הסירופ – כל דבר, העיקר להפסיק את הסיוט הזה. החלטנו להתפצל בשלב זה. צחי ורון הלכו למוזיאון ההיסטוריה של הטבע ואילו דן ןאני הלכנו לבית מרקחת קרוב.
בדרך לבית המרקחת, דיברנו כמובן על העקיצות. תהינו, למה רק צחי ודן נעקצו? ואיך זה שהעקיצות לא הופיעו אחרי הלילה הראשון במוטל, אלא חיכו ללילה השני? וממתי עקיצות של פשפשים כל כך שורפות? ואיך זה שמוטל מכובד כמו בסט ווסטרן, מכל אלו שלנו בהם אי פעם, דווקא בו נתקלנו בפשפשים? בכלל, איך הן ממשיכות להופיע? בסוף נפל האסימון.
זוכרים את הנחש מהפוסט הקודם? כשצילמתי אותו, ביקשתי מדן, ואחר כך מצחי, להפריד את הענפים של שיח סמוך. כנראה שהיה מדובר בצמח רעיל. פויזן אייבי הוא החשוד העיקרי, אבל יש עוד כמה צמחים מהמשפחה, כמו פויזן סומק ופויזן אוק. איזה בדיוק זה היה, לעולם לא נדע, אז עכשיו כבר די ברור שאכן מדובר היה בצמח ולא בפישפשים. ה"עקיצות" התפתחו באופן מרשים באותו היום. חלקן הפך לשלפוחיות של כוויה ממש. ההתרבות היתה תוצאה של מגע באחד הנגעים והעברת הרעל לאיזור אחר. ביום המחרת למשל, אצל צחי כבר נדבקה גם עין ימין. בקיצור, עסק לא נעים. הזהרו מעצי פויזן אייבי, ילדים.
בבית המרקחת הרוקח אמר שאין הבדל בטיפול בין עקיצות לפויזן אייבי. נותנים אנטי היסטמין. דן שתה בקושי, אבל שתה את מלוא כוס התרעלה שלו וחצי שעה אחר כך כבר הוקל לו מאד. כשחברנו לרון וצחי, גם צחי שתה מנה יפה, מה שדי הרדים אותו לכל אחר הצהריים.
ובחזרה לחלק התיירותי…. אחרי שדן הרגיש טוב יותר, אני והוא יצאנו למוזיאונים. דן בחר להכנס דווקא למוזיאון ההיסטוריה האמריקנית. ראינו כמה תצוגות מעניינות והתרשמנו מהדגל האמריקאי הראשון. הדגל ענק והוא מוצג בחרדת קודש במעין היכל נפרד. אסור לצלם, אפילו ללא פלאש, והתצוגה חשוכה. דווקא התצוגות שרצינו לראות, של התרבות הפופולרית, הטלביזיה והסרטים, היו מצומצמות מאד, עקב שיפוצים שנערכים באגף.
משם עברנו למוזיאון להיסטוריה של הטבע, שם חברנו חזרה לצחי ודן. הילדים שלנו שבעי מוזיאונים, והאמת שקשה קצת להרשים אותם (וגם אותנו). ראינו כבר לא מעט מוזיאוני מדע ומוזיאוני היסטוריה של הטבע. שלדים של דינוזאורים ופוחלצי חיות כבר פחות אטרקטיביים מבחינתנו. כאן המקום להודות שהילדים בילו חלק מהביקור במשחק בטאבלטים שלהם, בעוד אנחנו הסתובבנו במוזיאון. כן נהננו מתערוכה מיוחדת על התפתחות האדם, שהיתה עשויה טוב ומגן חיות קטן לחרקים, שם אני זכיתי להחזיק חגב ענק (וחמוד להפליא). באיזשהו שלב התפצלנו שוב. כשחברנו שנית, במקום האסטרטגי ביותר במוזיאון, הקפיטריה, מצאתי את צחי ישן כשראשו מונח על השולחן. לקח קשה את התרופה נגד הפויזן אייבי…
אחרי מנוחה וקפה, נסענו בחזרה לבית של סיילאס וסיימנו את היום בארוחת ערב נחמדה.
NZK NNNNמממזזזלללל שהתעסקתם עם צמח ארסי ולא עם צמח טורף. היה צורך ךחלץ את דן מהבטן של הטורף .. עוקביפם אחריכם בהתמדה , ביחוד במקומות שאתם הולךכים בעקבותינו … מיקה מתפתחת יפה . דש מגזר . הוא נראה בקו הבריאות .. נשיקות לכולכם . עמוס
נפלאות הן (NO ) דרכי הטבע . טוב שהסתיים בטוב .המשך טיול מוצלח לכם .
רק בריאות לכם!
(מעניין איך הנחש והציפורים לא נפגעים מהפויזן אייבי. הם בטח מסתתרים בתוכו כהגנה מיצורים מסוכנים כמונו).