יום 20 – הגעה לוושינגטון

ציינתי כבר כמה פעמים שמאז אמצע השבוע שלנו בלונדון סבלתי מסחרחורות עזות בבקרים. מדובר היה בורטיגו, מהסוג בו החדר כולו מסתובב בעוצמה. ורטיגו הוא מצב לא נעים, אבל לא נורא. אלא אם כן הוא קורה במהלך נהיגה, שאז הוא עלול להיות אפילו קטלני. למרות שהורטיגו הופיע רק בשכיבה ורק בבקרים, החלטנו לא לקחת סיכונים ולמנות את צחי לנהג. המצב הזה קצת בעייתי, כי פירושו הוא שאני הנווטת, אבל הרבה ברירה לא היתה.

אחרי שבוע של ורטיגו כל בוקר, ולפעמים גם בערב, וגם קצת מיחושים באוזן ובחילות קלות, החלטתי לקבוע תור לרופא. אחרי התארגנות קלה מול חברת הביטוח, הסתבר שבארה"ב אנחנו מבוטחים דרך יונייטד הלת' קר, מה שאומר שאנו יכולים לקבוע תורים לרופאים באופן עצמאי, כל עוד מדובר ברופאים שיש להם הסדר מול UNC. יום קודם לכן מצאתי רופא אא"ג מתאים באיזור וושינגטון, התקשרתי וקבעתי תור ליום המחרת.

הדרך מהמוטל שלנו ליד בולטימור ועד איזור וושינגטון עברה בנעימים. רק אירוע מיוחד אחד היה. עצרנו בתחנת דלק כדי להעביר בקבוקי מים מתא המטען קדימה. מחוץ לרכב, שמעתי צווחות משיח סמוך. ניגשתי לבדוק אם מדובר אולי בגור חתולים שנקלע למצוקה, הפרדתי את הענפים ונגלה לעיני מחזה מדהים. נחש גדול על מזלג ענפים נמוך, ושתי ציפורים נלחמות בו בעוז, צוללות לנקר אותו ובורחות תוך צרחות וזעקות שבר. מיד קראתי לצחי ולילדים וכולנו הצטופפנו והתפעלנו עד אין קץ. סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק מול עינינו במרחק אפס. צילמתי כמובן, גם תמונות ובעיקר סרט שיצא מוצלח מאד ובהזדמנות אעלה אותו ליוטיוב.

משם המשכנו לעיר, איתרנו את המרפאה ויצאנו לאכול ארוחת צהריים לפני התור שנקבע לי. הביקור אצל הרופא היה מוצלח פעמיים. פעם אחת כי הסתבר שהבעיה היתה פשוטה ודי נפתרה מאליה. כבר באותו הבוקר, הורטיגו נעלם (כנראה נבהל מהתור לרופא) והבדיקות שעשו הוכיחו שהאוזן התייצבה. מדובר היה כנראה בדלקת אוזניים ויראלית שפשוט חלפה מאליה אחרי שבוע. הללויה. פעם שנייה, כי הרופא אישר לי לנהוג מעתה ברכב, בכפוף כמובן להרגשה הכללית. באופן כללי, התרשמנו לחיוב מנפלאות מערכת הבריאות האמריקאית. כולם במרפאה היו חביבים, חייכניים ומכניסי אורחים. הטיפול היה מהיר ובזמן, והרופא ואנשי הצוות האחרים הקפידו להציא את עצמם ולהסביר ארוכות כל דבר. פשוט תענוג.

משם המשכנו לאירוח שלנו באיזור אנאנדייל, וירגי'ניה, אצל סיילאס. סיילאס המיתולוגי אירח את ההורים של צחי במסגרת קאוץ' סרפינג לפני כעשור וחצי בעת שהם ביקרו בוושינגטון. הוא אירגן להם אז ביקור מופלא. לפני כשנה וחצי, סיילאס הגיע סוף סוף לביקור בישראל וכולנו השתדלנו לארח בהתאם. נוצר קשר מצוין בינינו ובינו, והוא התעקש שבביקורנו בוושינגטון נתארח אצלו לאורך כל חמשת הימים. כך היגענו לביתו הענק והמפואר. שלוש קומות, כשכל קומה היא בגודל של דירה ישראלית מרווחת. כמנהג הבתים הגדולים בארה"ב, יש מספר "סלונים" ואינספור חדרי שינה וחדרי אמבטיה, פינות עבודה ומשחק ועוד. התרווחנו לנו בשני חדרי שינה מפנקים, שני חדרי אמבטיה וסלון, או חדר משפחה לנו (כמובן, עם קולנוע ביתי וג'אקוזי סמוך). בדרך לסיילאס, דן התלונן שיש לו עקיצות בידיים ובעוד חלקים בגוף. בהתחלה חשבתי שאולי עקץ אותו יתוש, אבל ריבוי העקיצות העלה חשד להתקפת פישפשים לילית במוטל הקודם. גם צחי התחיל להעלות עקיצות משלו.

דבר ראשון, עם הגעתנו, נשלחו כולם אחר כבוד לחדרי האמבטיה והבגדים לכביסה. מרחתי לדן קצת חומר נגד עקיצות וקיווינו שעד למחרת זה יעבור. את הערב העברנו בארוחת ערב נעימה וביתית עם סיילאס.

הרבה תיירות לא היתה לנו, אז נסיים עם תמונה של נחש –

IMG_1772

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. ליאורה

    מזל שלא נהגת!
    יש לנו חבר שבגלל הורטיגו הרגיש שהוא לא בפוקוס בכביש מהיר עם הילדים, טוב שהוא הצליח לעצור בצד ולהתקשר לאשתו שתבוא לקחת אותם.
    שמחה שאת מרגישה יותר טוב ושהכל עבר.
    נהנת לעקוב אחרי הסיפורים, התמונות וההנאות!

  2. סבתא חגית

    איזה סיפורים, מעניין לכם זה ברור

התגובות נעולות.