נוחתים בניו יורק (יום ראשון בארה"ב ויום 13 בטיול)

באופן לא מפתיע, לא עשינו הרבה ביום הנחיתה. דן נרדם כבר במונית בדרך הביתה, תשוש מתלאות ההקאה במטוס. אצלי האוזן מציקה, עם סחרחורות מאד חזקות בבקרים. צחי ורון, תודה לאלה, בקו הבריאות, אבל בכל זאת הוחלט להאט קצב. החלטנו שאת היום הראשון במנהטן נעשה "בקטנה" ונראה איך יהיה.

החלטות לחוד ומעשים לחוד.

אחרי שקרסנו למיטה בשעה מוקדמת ערב קודם לכן, התעוררנו בארבע בבוקר. ג'ט לג. דן הרגיש טוב, והחלטנו לנצל את העירנות והמצב הבריאותי הסביר באופן ממוצע, ולצאת בכל זאת לדרך. "נלך את גשר ברוקלין ונראה". ירדנו לתחנת הסאבווי הקרובה, הצטיידנו בכרטיס מטרוקארד וטענו אותו בעשרים דולר, וניסינו להתמודד עם רזי המערכת. פעם ראשונה לכולנו בסאבווי, ואנחנו כבר רגילים לטיוב האנגלית. קשה היה להמנע מהשוואות, ואין מה לעשות, הטיוב מנצחת. בלונדון הרכבת התחתית נקייה יותר ולפחות מבחינתנו, קלה יותר להתמצאות. יש מפות ברורות בכל קרון ויש לא מעט עובדי רכבת בנקודות אסטרטגיות שיכולים גם הם לעזור. כך או כך, הצלחנו להגיע לאיזור גשר ברוקלין, הגם שהתבלבלנו בתחנה אחת והוספנו לעצמנו כמה מאות מטרים הליכה (תתחילו לספור…)

בדרך לגשר, עצרנו בדאנקין דונטס ולקחנו קפה ומשהו קל לאכול. "רוצים את הקפה עם שמנת? סוכר?" הלומי בוקר אמרנו לתומנו כן, וקיבלנו כל אחד כוס גדולה של משקה שהיה מתוק כמו שוקו לילדים. צחי הצליח להתמודד עם שלו, אבל שלי מצא את דרכו לפח הקרוב. זהו, יותר לא אומרים "כן" לסוכר בארה"ב. הם פשוט רגילים למתיקות ברמות אחרות.

חצינו את גשר ברוקלין מכיוון ברוקלין אל תוך מנהטן. אני חייבת להודות שדי התאכזבתי. קו השמיים של מנהטן אכן היה מעניין לצפייה בפעם הראשונה, אבל הנוף הוסתר כמעט תמיד על ידי פיגומים מכוסים. בכלל, זה משהו שאפיין את מנהטן – שיפוצים ושיפוצים ועוד שיפוצים. בכל רחוב יש פיגומים ומנופים ועובדי בניין.

אחרי חציית הגשר, פנינו דרומה והלכנו לאורך רחוב ברודווי עד איזור וול סטריט. לאורך כל הדרך, עגלות מזון מוכרות מה שכנראה נחשב כאן כארוחת בוקר (ברובן היו תורים). ארוחת בוקר מוזרה, שכוללת שילובים שונים של בשר, קמח לבן וסוכר. יאמר לזכותם שיש גם לא מעט עגלות של פירות ושייקים של פירות וירקות.

הגענו לבניין הפדרל הול בוול סטריט. בניין זה שימש כבית הראשון של הממשל האמריקני, במשך כעשר שנים לאחר הצהרת העצמאות. המבנה עצמו מרשים ובמקום יש מרכז מבקרים, אבל בסה"כ לא משהו ששווה להגיע אליו במיוחד. לא היו סרטים או תצוגות מאד מרשימות. הילדים עשו את תכנית הג'וניור ריינג'ר וקיבלו מהריינג'ר תג ראשון לטיול!

חזרנו לרחוב ברודווי, ודן, חשקה נפשו בגביע גלידה. "גלידה אמריקאית" פשוטה ולבנה, כמו במקדולנדס, שהוצעה למכירה ב"אוטו גלידה" שחנה ברחוב. כמה כבר יכולה לעלות גלידה כזו? בלי לשאול הרבה (ולא היה כתוב) ביקשנו גביע גלידה לילד. אפעס, לק ראשון ואני מושיטה יד אל הארנק ושואלת כמה. המוכר, בלי להתבלבל, נוקב בסכום של שישה דולר. שילמנו, אבל למדנו את הלקח. מחיר של גלידה כזו, גם בלב מנהטן, צריך להיות $3, אבל חשוב לשאול לפני שקונים ולא אחרי… לא נורא, $3 זה מחיר זול לשיעור בחיים, לא?

המשכנו ברגל לכיוון הקצה הדרומי של מנהטן, שם עלינו למעבורת ששטה לסטייטן איילנד. השיט בחינם והמוני אדם עולים ביחד למעבורת, רובם תיירים לדעתי. המעבורת ענקית ויש שפע מקום ישיבה בפנים, אבל כולם רוצים לעמוד בחוץ, לתצפת על העיר ולצלם אותה ואת פסל החירות שנמצא בדיוק באמצע הדרך. כשהגענו לצד של סטייטן איילנד, ירדנו מהמעבורת (חייבים, אין אפשרות להשאר), עברנו אל הצד השני של הטרמינל ועלינו שוב על אותה המעבורת בדרך חזרה למנהטן.

אחד הדברים שדן הכי חיכה להם בטיול היה להגיע סוף סוף לאמריקה ולקנות ערכת לגו. באנגליה, במקומות בהם בדקנו, המחיר היה גבוה בחמישים אחוז, וכייוון שלא מדובר במוצר זול, החלטנו לחכות עם הקנייה. הבטחתי לו שכבר בניו יורק נגיע לחנות של טויס אר אס ונקנה. גוגל מפס התעקש שיש חנות כזו במרחק של כשלושה קילומטר מאיתנו. כיוון שכבר הלכנו לא מעט מתחילת הבוקר, שאלתי את הילדים אם הם מעדיפים לרדת לסאבווי או ללכת ברגל. למרבה ההפתעה, שניהם העדיפו הליכה ברגל. אז התחלנו ללכת….

הארכנו קצת את הדרך, כדי לעבור באיזור הזיכרון של מגדלי התאומים. המוני תיירים נדחסים ותור ארוך למי שלא הזמין מראש אישור ביקור. ויתרנו על הכניסה והסתפקנו בלוח הברונזה הענק הסמוך. אחרי ביקור קצר זה, חזרנו לברודווי והתחלנו ללכת… וללכת… וללכת…. אחרי שלושה קילומטר, לא נראה שום טויס אר אס בדרך. בדקנו שוב, ומסתבר שגוגל כנראה התבלבל. אין כזו חנות במיקום הזה, והחנות הקרובה ביותר נמצאת ב-Manhattan Mall, צפונית לכיכר יוניון.

דן התעקש שאם הגענו עד כאן… נמשיך הלאה. אחרי הפוגה ארוכה ביוניון סקוור, וגיחה שלי לחנות סמוכה שמתמחה בחוטים לסריגה, המשכנו לכתת רגלינו ברחובות מנהטן. בסך הכל, צעדנו קרוב לעשרה קילומטר. רצינו יום קל מבחינה פיזית, זוכרים?

כך או כך, הגענו לאותו קניון מנהטן, ומצאנו את החנות של טויס אר אס. מה רבה האכזבה. אחרי כל ההליכה הזו, מצאנו איזה סניף עלוב של חיסול עודפים… שום ערכות לגו מתאימות… גררנו את עצמנו לתחנת התחתית, והבטחתי לדן שמחר נלך לסניף הדגל של טויס אר אס בטיימס סקוור.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. ענת

    תודה על כל הטיפים. כנראה שלא הייתי מספיק ברורה בפוסט – הבלוג כרגע בג'ט לג… אנחנו כבר כמעט בוושינגטון די.סי. ועדיין אני בעדכוני ניו יורק. עימכם הסליחה!

  2. עמוס

    זוכרים כל בנין במנהטן. לא התרשמתם מהבנינים ?אין עיזים.. דש ממיקה. שואלת עליכם כל יום.לא קיבלתם עורף נקוע כלפי מעלה ?

  3. נתן

    בבקשה הכתובת המדוייקת של המסעדה :

    Eataly NYC
    200 5th Avenue
    New York, NY 10010
    Entrances on 23rd Street between 5th & 6th Avenue and on 5th Avenue between 23rd Street & 24th Street

  4. נתן

    תהנו לכם . אם יצא לכם לכו למסעדה מיוחדת בשם eataly ברחוב 24 עם השישית . תהנו

  5. אסתי

    כל הכבוד על הכושר! רק תשמרו על עצמכם…

    אתם ישנים שם בסרף-קאוצ'ינג, נכון? נשמע ממש טוב.

    מה עם תמונה של החנות או הצמר? של הדברים המעניינים באמת 🙂

    קראתי ספר שאולי יעניין אתכם, שיצא עכשיו לאור גם בארה"ב וגם כאן, על חייה של אשה שהלכה 1800 ק"מ בשביל הפסיפי (ממקסיקו דרך קליפורניה, אורגון וושינגטון עד קנדה). הוא נקרא WILD.

    אם יש בעיה עם ההשגחה על החתולים נשמח כמובן לעזור בחודש הקרוב.

  6. ליאורה

    תהנו!
    חוץ מטויז אר אס יש גם את החנות עם הפסנתר

התגובות נעולות.