לא להאמין אבל בחודש הבא אנחנו חוגגים שנה ליציאה לטיול. מה שאומר שאנחנו בחזרה בארץ כבר כמעט חצי שנה. כבר זמן רב שאני מתכננת לכתוב סוג של סיכום אישי, ואולי דווקא ממרחק של חצי שנה, יש פרספקטיבה מתאימה יותר.
אחת הסיבות לכך שלקח לי הרבה זמן לפרסם את הפוסט הזה היא הקושי בכתיבתו. הרבה מחשבות בלב ובראש, רבות מהן אישיות מאד, וקשה קצת להושיב אותן באופן מסודר על שורות כתובות. אבל ננסה.
אתחיל במקום אישי. המסע הזה היה עבורי אתגר עוד בשלבי התהוותו. מטבעי אני הוביט, טיפוס ביתי וחרדתי שזקוק לשגרה ולפינה הפרטית שלי והחששות היו רבים מאד. אמא שלי חשבה, כמו רבים וטובים, שהתכנון המקורי של שלושה חודשים, היה ארוך מדי. כששמעה שהארכנו לחמישה וחצי חודשים, נראה כאילו נרגעה דווקא. פשוט, כמו שלא חששה להגיד לי, היה לה ברור שנשבר ונחזור הביתה באמצע. האמת? לא הייתי בטוחה שהיא טועה. גם היום, במבט לאחור, עדיין לא ברור לי איך עשינו את זה. איך עזבנו עבודה, שלי ושלו, הוצאנו את הילדים מהשגרה ועברנו לחיות "בדרכים", על גלגלים, בארץ זרה, סופגים התנסויות וחוויות חדשות מדי יום ביומו. אין לכם מושג כמה פעמים בחודשים האחרונים עצרתי לרגע לתהות, האם באמת הדבר הזה קרה לנו? באמת נסענו למסע שלנו? אני? אתם רציניים?
ויחד עם התשובה לשאלה הזו, עולה בי גם תחושה חמימה של… (ותסלחו לי על המילה הגסה כאן) אושר. תחושת הישג אישי, על זה שהתגברתי על הפחדים והחששות, דחפתי קדימה ונהניתי מחוויה מיוחדת ועוצמתית. יש אמרה באנגלית: Life begins beyond your comfort zone והיא משקפת את התחושה שלי.
עוד ברמה האישית, חזרנו עם אנרגיות מחודשות. זה אפילו קצת הפתיע אותנו. חששנו מאד מ"נפילה" אחרי טיול כזה, עם החזרה לשגרת היומיום. בפועל, "התנפלנו" בחזרה על השגרה עם תיאבון מחודש. בעבודה, שלי ושלו, ונדמה לי שגם הילדים בבית הספר ועם החברים.
ברמה המשפחתית, אין ספק שהרווחנו חוויה שאין דומה לה. הזדמנות חד-פעמית להיות עם הילדים בכל שעות היממה ולגלות שזה הרבה פחות נורא ממה שזה נשמע. ברור שהיו גם רגעים קשים ומשברים, אבל למרבה ההפתעה, פחות ממה שיש בחיי "השגרה הביתית". הילדים הפתיעו אותי בגמישות שגילו, בסבלנות ובהיותם טיילים מדהימים, מהטובים שאי פעם יצא לנו לחלוק טיול איתם. מי היה מאמין שהמפונקים שלנו יזרמו בכיף עם מסע ארוך כל כך? עם חוסר הוודאות הכמעט יומיומי, של מה נעשה, מה נאכל ואיך תראה המיטה שלנו בלילה? הלימוד המשותף שחווינו, הזכות לחוות את הטיול גם דרך העיניים שלהם, בכל אלו אני רואה "נכסים משפחתיים" שנשארים איתנו לתמיד.
כשחזרנו, אמרנו שהטיול הבא יהיה בעוד 4-5 שנים. ככל שעוברים החודשים, נראה שהוא מתקרב יותר ויותר. אנחנו מתגעגעים. למדנו לאהוב את סגנון הטיול הזה, ואת ארה"ב. אגב, עם כל האהבה לארה"ב, חזרנו מהטיול הזה גם עם תובנות לגבי מקומנו בתבל ולמה פה זה הבית, למרות ששם כל כך נוח. ברור לנו היום שאנחנו נשארים לגור פה, וגם ברור שאת הטיול הבא כנראה נעשה גם בארה"ב – בחוף המזרחי כמובן – התכנית כבר די בנויה בגדול ויש לי כבר מסלול "גס" שיושב על חודשים. מה שחסר זו רק השנה… וזה כבר תלוי, כמו שאומרים, במנהל הבנק שלנו.
אסתי, גם אני הופתעתי מזה שהצלחתי, ואפילו נהניתי, להיות רחוק מהבית כל כך הרבה זמן. היו לי הרבה חששות מהעניין. בפועל, בטיול כל כך עשיר בחוויות, כמעט אין זמן להתגעגע…
בעיני, החלק הקשה ביותר הוא להגדיר את הרצונות והחלומות שלנו. יש כל כך הרבה מקומות שהייתי רוצה לראות, ומצד שני- אני כל כך אוהבת להיות בבית וכל כך קשה לעזוב את החיות שלנו, את האנשים, וגם את הנוחות. אני מרגישה תמיד בחיפוש אחר האיזון בין הגעגוע למקומות אחרים ושונים, לבין הצורך בבית ובשלווה.
אני מאד מתפעלת מכם שיכולתם להגדיר מה טוב לכם ומה אתם רוצים בהעזה כזאת, ועוד יותר על כך שיכולתם למצוא שלווה ומנוחה גם בטיול כך כל ארוך עם תחלופה כזאת של מקומות לינה. זאת נראית לי הדרך הנכונה לחיות את החיים- לא לדפוק חשבון למה שמקובל או למה שמשתלם כלכלית, אלא להגשים רצונות וחלומות, ליהנות גם מהתכנון, ולחיות את הזמן במלואו. גם אם אתם חסרים כשאתם לא נמצאים, אני שמחה שכך אתם ממשיכים.
וואו, הדר, עשית לנו את היום – תודה! אם תרצו, נשמח להפגש לפני שתסעו. אמנם אנחנו נסענו בפורמט קצת אחר, אבל אם אתם חושבים שיש משהו שנוכל לעזור בו, נשמח. לפני שנסענו נפגשנו גם אנחנו עם משפחות שטיילו טיולים ארוכים כדי לשמוע. אם תרצו, אשמח לנסות לקשר איתכם עם משפחות שנסעו לטיולים ארוכים בקראוון בארה"ב.
ענת וצחי,
התחלתי לעקוב אחריכם עוד בשלבי התכנון של הטיול שלכם לפני שנה וחצי… בזמנו, גם אני ומשפחתי נסענו לחודש בדרום מערב ארה"ב וכמובן שהבלוג שלך, ענת, עם כל התיאורים והפירוט היה מעין "נר לרגלינו". מאז חזרתנו (אוטוטו סוגרים שנתיים בארץ…איך שהזמן רץ) הבלוג שלך מככב ב"מועדפים" שלנו ומהווה השראה לכל מיני תכנונים עתידיים לגבי כיבוש ארה"ב בעתיד. בהתחלה חשבנו לנסוע לעוד חודש במזרח, אולי קצת רוקי'ס קנדיים ועוד כל מיני…בסופו של דבר החלטנו "ללכת על כל הקופה" ואנחנו כבר בשלבי תכנון כמעט סופיים של נסיעה לשנה של טיול מקיף בכל ארה"ב בקרוואן. עשינו כבר את הצעד המשמעותי ביותר של קבלת אישורים ממקומות העבודה לשנת חופש, וכעת, מבחינתנו כל היתר זה רק עניינים טכניים שייפתרו בהמשך.
אני חושבת שהנסיעה שלך ושל משפחתך והתיעוד הכל כך אותנטי, עזרו לנו, לא מעט, בהחלטה המאד לא שגרתית. אני עדיין זוכרת את הפוסט שלך כשסיפרת שאתם משנים תכניות – משלושה חודשים מאריכים לחצי שנה. באותו רגע "נפל האסימון" אצלנו שוואלה, זה אפשרי, וזה אפילו לא כל כך נורא…
בכל אופן, רציתי להגיד לך תודה על האתר המקסים שבנית. זה בהחלט מקור בלתי נדלה למידע לכל י שרוצה לטייל בארה"ב. וכמובן, אני מודה לך גם על התובנות שלאחר מעשה. אמנם עוד לא יצאנו לטיול הארוך אבל אחד הדברים שהכי מטרידים אותנו זו החזרה… קצת הרגעת…
בטח נשתמע מתישהו בהמשך,
שיהיה חג שמח,
הדר
אמיתי, מאחלת לך בהחלט טיול כזה – ולכולם, כולל לנו (עוד פעם!)
לגבי התובנה הספציפית, קצת קשה לפרוש את היריעה כאן, רק אומר שבמהלך המסע שלנו עברנו תהליך מעניין. ארה"ב מאד אטרקטיבית, קורצת ונוצצת, וכשמבלים זמן ארוך כל כך במקום כזה, קשה לא לתהות… איך היה אם היינו חיים פה. מבחינות כה רבות, החיים בארה"ב נוחים, מפנקים וזולים יותר, שלפעמים אתה שואל את עצמך "איפה הקץ'?"
ניסינו, בעיקר דרך מפגשים עם מקומיים, למצוא את הקץ' הזה, ולמדנו הרבה גם על הצדדים הפחות אטרקטיביים של החברה האמריקנית. התובנה הסופית שלנו (סופית לפי שעה, כמובן), היא שיש חסרונות ויתרונות לכל מקום, ושכנראה שאנחנו מחווטים טוב יותר לחיים פה ולא שם.
גיליתי היום את הבלוג דרך הכתבה בוויינט, והתחלתי לקרוא אותו מהפוסט הראשון.
אני מקווה שיום אחד אוכל לעשות טיול כזה בעצמי, אבל לפני זה אני צריך להשלים כמה שנים שבזבזתי מחיי.
את יכולה להרחיב בנוגע לתובנה שכאן זה הבית? מה התחדש לך שלא ידעת קודם דווקא אחרי הטיול?