ימים 164-166 – הטיסה הביתה וטעימה מאמסטרדם

זהו, תם וכמעט נשלם הדיווח. נשאר רק לסגור פינות אחרונות ולספר על הטיסה בחזרה הביתה, שכללה עצירה של כמה שעות באמסטרדם.

היום שלפני הטיסה, הוא היום ה-164 לטיולנו, חלף ללא אירועים מיוחדים או "תיירותיים". צחי והבנים נשארו בחדר ואני ביליתי את חלקו הראשון של היום בקניות במרכז קניות גדול במאונטיין ויו הסמוכה. כולנו היינו די מתוחים – המחשבה על החזרה הביתה מוזרה ומלחיצה. החצי השני של היום הוקדש לאריזה – יצאנו עם מזוודה אחת לארה"ב וחוזרים עם לא פחות משבע מזוודות. קצת חששתי מבעיות של משקל יתר, ועל כן קניתי גם צ'ימידן שמיני שהוחזק מקופל בתוך אחת המזוודות – למקרה הצורך. האריזה לקחה כמה שעות טובות – מוזר כמה קל לארוז לקראת נסיעה של חצי שנה וכמה קשה לארוז לקראת החזרה.

למחרת בבוקר, צחי עוד הספיק לצאת לרוץ, וטוב שכך. אני ארגנתי את השוונצים של האריזה ובשעה עשר התפנינו כולנו מהמלון. בדרך לשדה, עוד עברנו בכמה חנויות במרכז קניות סמוך לקניות ממש ממש אחרונות…

הטיסה שלנו היתה אמורה להמריא ב-15:50 ואת הרכב קבעתי להחזיר ב-12:00 בצהריים. קצת הצטערתי על כך שלא לקחתי שעה או שעתיים מאוחר יותר – למה לבזבז כל כך הרבה זמן בשדה כשאפשר היה לעבור בעוד חנות. בדיעבד, איזה מזל היה לנו עם העניין הזה…

החזרת הרכב היתה קלה יחסית. העובד של חברת דולר התפעל מהקילומטראז' המכובד שצברנו בחודשיים, עזר למצוא עגלות ואפשר לנו לפנות את הרכב בניחותא מכל המזוודות. במהלך החודשיים החלפנו שמן ברכב פעם אחת והיינו אמורים להתקזז על העלות. הבעיה היחידה – לא חשבנו על זה קודם והחשבונית ארוזה אי שם באחת מבין שבע המזוודות. מה עושים? ניגשנו לחלון המשרד והסברתי את הבעיה. שאלתי אם אפשר יהיה לשלוח מאוחר יותר בדואר. הנציגה החביבה הסבירה שיהיה קשה להם לארגן החזר לאחר שכבר גבו מאיתנו ומעדיפים להתקזז במעמד החזרת הרכב. לפיכך, פשוט שאלה אותי כמה עלתה החלפת השמן, קיבלה את עדותי בעניין וויתרה על הצגת החשבונית, לפנים משורת הדין.

מאיזור השכרת הרכבים נסענו ברכבת הפנימית אל הטרמינל, מצאנו בקלות את הדלפק של KLM והתחלנו בצ'ק אין. לא היה תור בכלל, והנציגה המקסימה שעוזרת בצ'ק אין במחשב שמחה לגלות שאנחנו מישראל. היא יהודיה מקומית שלמדה עברית במשך כמה שנים וקצת תרגלה עלינו "בבקשה" ו"תודה". אף מזוודה לא חרגה במשקל ודי מהר שילחנו אותן ואז, כשנתנו בידינו את הבורדינג פאס, פתאום הבנתי שהיה שינוי בשעת הטיסה! כנראה שערב קודם הסתכלתי באימייל לא מעודכן ומאז היה שינוי. במקום להמריא ב-15:50, הטיסה ממריאה ב-14:00 ופתאום אנחנו מגלים שנשאר זמן מועט מאד – עוד עשרים דקות ומתחילים את העלייה למטוס!

מזל שלא בנינו על קניות בדיוטי פרי. מיהרנו קדימה, עברנו מהר יחסית ובשלום את הבידוק הביטחוני והגענו לשער המתאים, אחרי עצירה קצרה לקנית חטיפים לילדים לדרך (במחירים מופקעים שגרמו לי להצטער על ההחלטה לותר על ביקור בסייפווי בבוקר). בשער העלייה למטוס, גילינו את אותה יהודייה חביבה מהצ'ק אין שהציעה לנו לעלות ב-pre-boarding בתור משפחה עם ילדים. למרות שהכלל הוא לגבי ילדים מתחת לגיל חמש, מסתבר שב-KLM גמישים בעניין. כך עלינו בין הראשונים למטוס, יחד עם עוד כמה משפחות עם ילדים ועם נוסעי המחלקה הראשונה.

הטיסה היתה נוחה יחסית, אם כי היתה תחושת צפיפות בין הכסאות. מערכת ה-VOD מעבירה מהר את הזמן והצלחתי אפילו להתקדם מאד בפרוייקט הסריגה שלי. שוב קיבלנו המון ארוחות, חטיפים ושתייה לאורך הטיסה ובסך הכל היה בסדר גמור, למעט העובדה שלא הצלחנו לישון. מהר מאד השמש שקעה וטסנו דרך לילה קצר במיוחד אל עבר היום הבא…

נחתנו באמסטרדם בתשע בבוקר. המזוודות המשיכו לישראל בלעדינו ואנחנו יצאנו אל הטרמינל ואחרי ביקורת דרכונים נחמדה (הבודק ידע כמה מילים בעברית והיה נחמד מאד אל הילדים), יצאנו אל הולנד. את הלפטופים ותיק הטיסה נעלנו בתוך לוקרים בשדה התעופה (שישה יורו ל-24 שעות) ומשם נסענו ברכבת אל מרכז אמסטרדם.

לא היו לנו תכניות מוגדרות לביקור בעיר. שקלנו לשוט בתעלות ו/או לנסוע באוטובוס תיירים, אבל מזג האוויר האירופי עשה לנו חשק דווקא ללכת ברגל. מוזיאונים לא כל כך רצינו, והעדפנו לבלות את הזמן בשיטוט ברחובות העיר.

בין ההיילייטים של הסיור – האכלת יונים באחת הכיכרות. היונים באו והתיישבו על כל מי שפרס זרועות והציע חתיכות לחם. מיד נכנסנו לעניין והיונים כל כך התלהבו עד שהרגשתי כמו בסרט של היצ'קוק. באחד הרחובות מצאנו חנות מקסימה של מיניאטורות של משחקי מבוכים ודרקונים. ההתמחות שלהם היא בערכות לצביעת דגמים קטנים והם הציעו לכל מי שרוצה להתנסות את האפשרות לצבוע דגם. כמובן שצחי והבנים ניסו וקיבלו גם הדרכה מצוינת מאחד המוכרים.

אגב, האנגלית של ההולנדים מדהימה ומעניין היה גם לפגוש הולנדים שיודעים עברית, לפחות קצת. בבית הקפה, כשביקשתי לשלם, המוכרת ענתה בעברית "שבע שמונים"… דגמנו גם צ'יפס הולנדי טוב ונקניקיות הולנדיות מגעילות ביותר וכמובן פאי תפוחים. מדהים עד כמה המקום שונה מארה"ב – פתאום הקפה טוב, אבל הכמות קטנה ובכלל אין פה רפילים…

אחרי כמה שעות של שיטוטים מהנים בעיר, התחלנו להתעייף. בשעה ארבע החלטנו שהספיק לנו ונסענו בחזרה לשדה התעופה. את השעות הנותרות עד הטיסה העברנו בנימנומים על הספסלים ליד השער. תהליך העלייה למטוס היה פחות סימפטי כאן. אחרי הבידוק הביטחוני, נאלצנו להמתין עם עוד כמה מאות נוסעים באיזור מצומצם בשטחו, כשרק למעטים יש מקום ישיבה. מזל שמצאתי לילדים שני כסאות שם, כי הם היו שפוכים לגמרי, אחרי יותר מ-24 שעות ללא שינה. ניסיתי שוב את עניין העלייה המוקדמת למטוס ושוב אפשרו לנו לעלות בין הראשונים – מה שעזר מאד לילדים.

הטיסה לישראל היתה קצרה ונעימה. בחרתי מראש כסאות שהומלצו על ידי סיט גורו, כך שלפחות לכסא אחד היה יותר מקום ברגליים. למרות שהיה נוח יותר, עדיין לא הצלחנו ממש לישון, אבל לפחות מדובר בטיסה קצרה.

לאחר הנחיתה, הסתבר שאחת המזוודות לא הגיעה איתנו. גם כשנסענו לסן פרנסיסקו קרה אותו הדבר, אלא ששם חיכה לנו נציג של KLM, התנצל, החתים אותנו במקום על איזה טופס ומסר לנו את הפרטים שלנו ולמחרת המזוודה התייצבה אצלנו במלון. בישראל זה עובד אחרת. ל-KLM אין פה נציגות בשדה ואיזו חברה בשם לאופר מטפלת בענייני איתור כבודה עבורם ועבור כמה חברות אחרות. הסתבר שלעוד עשרות נוסעים חסרו מזוודות, וכך נאלצנו להתגודד ב"אל-תור" ישראלי במשך לא פחות משעתיים, כשכולנו במצב צבירה בעייתי מאד אחרי יותר משלושים שעות ללא שינה… לא ארחיב את הדיבור, אבל כיף גדול זה לא היה.

זהו, אחרי נסיעה ברכבת ישראל, נפגשנו עם סבא ודוד אורן שבאו לאסוף אותנו בשני רכבים (צריך מקום למזוודות!). החזרה הביתה היתה נעימה מאד מאד. כולם חיכו לנו, עם חלות טריות שבועז, אחיו של צחי, אפה, כולל כאלו בצורת אותיות שיצרו את השמות שלנו וחלה בצורת לב באמצע (את היוד של צחי, אבא שלו אכל בטעות לפני שהספקתי לצלם) –

זהו, תם ולא נשלם. אנחנו כבר כמה ימים אחרי הנחיתה, ואני מרגישה בתחילתו של תהליך עיבוד ועיכול החוויה שעברנו. בגדול – היה מדהים, אבל גם בהחלט טוב לחזור הביתה. אני מרגישה אסירת תודה לכל האנשים הטובים, בארץ ובחו"ל, שעזרו וסייעו ופירגנו לנו. המון תודה גם לכל קוראי הבלוג – היה כיף לשמור על קשר ולקבל פידבקים. בהמשך, אני מקווה לפרסם עוד כמה פוסטים עם סיכומים ולקחים, אבל בינתיים, אסיים עם התמונות מהדרך ומאמסטרדם –

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. מדהים,
    עקבתי מהתחלה עד הסוף,
    מעורר השראה לעשות אותו דבר,

    עכשיו מחכה בקוצר רוח לסיכומים וטיפים, בטוח שיהיה מעניין לא פחות

    1. איתי, שמחה שנהנית ומאחלת גם לכם שתזכו לטיול ארוך ומיוחד! סיכומים וטיפים בוא יבואו, אחרי שנתגבר על הבלגאן בבית והעומס בעבודה.

  2. הי ענת!
    ברוך שובכם, קחו אויר, קחו זמן,תיהנו מהתחושה החגיגית של שייכות חלקית ושל זמן הביניים הזה..
    היה לי כיף ל"טייל" איתכם, אין ספק שאם אגיע שוב לטייל במערב ארה"ב זה יהיה תודות לסיפורים ולתמונות המדהימות מגליישר פארק ומבריכות השפל לאורך החוף.. מאחלת לכם עוד הרבה חויות טובות כאלה כמשפחה. בלי להכיר את ילדיכם, רק מהתמונות, רואים שינוי עליהם! תבורכי על הפרוייקט שעשית!
    דפנה

    1. דפנה, התחלתי לעבוד על התמונות וגם אני ממש רואה את השינוי על הילדים. תודה!

  3. קראתי בשקט אך באדיקות את הפוסטים שלך ונהנתי מאוד, אתכם, מהטיול המקסים והמרשים שערכתם.
    ברוכים השבים!
    ובנ.ב. אני חייבת לשאול, איך סרגת בטיסה? נותנים לעלות למטוס מסרגות??? 🙂

    1. תודה!
      אכן, מותר להעלות מסרגות לטיסה, אבל לבודק בנמל התעופה יש זכות וטו על אייטמים שנראים לו מסוכנים מדי. בחרתי במסרגה אחת, עבה ומפלסטיק. לא שאלו כלום, לא אמרתי כלום והדיילים ראו ולא אמרו דבר. כאמור, לא ניסיתי בלי לבדוק קודם את החוקים וזה בסדר, חוקי ולגיטימי.

  4. אני כבר מתגעגעת להרבה דברים, אבל בעיקר לרכב שהיה לי שם ולנוחות הנהיגה… בינתיים מאד כיף להיות שוב בבית, אז עדיין אין "קרייבינג" נוראי. אני מניחה שגם זה יקרה מתישהו, ואז נתחיל לתכנן את הטיול הבא…

  5. כתבה מרגשת.
    גם בגלל שהיינו שם בחלק מהזמן וגם בגלל המפגש שלנו פה בארץ הרגשתי שאני חווה את הדברים יחד אתכם.
    אין ספק שאתם משפחה מיוחדת, משפחה שבאמת אוהבת טיולי טבע והיה מעניין ללוות אתכם באופן וירטואלי בטיול כה שונה מהטיול שאנחנו עשינו אף שהיינו בחלק מהמקומות שבהם ביקרתם.
    מה שבטוח שתתגעגעו לשני דברים – לתורים המסודרים ולריפיל….
    התאקלמות קלה ומהירה.

להגיב על אתי לבטל

סגירת תפריט