ימים 150-151 – כביש 1 מלוס אנג'לס למונטריי

את כביש 1, בקטע הידוע שלו בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו, התכוונו במקור לעבור בסוף חודש מאי, אחרי הביקור ביוסמיטי. רצה הגורל והכביש טרם התאושש מתהפוכות החורף הקודם, והיה חסום חלקית באותה התקופה. הגיע הזמן, לקראת סיום המסע, לסגוראת ה"חוב" הזה ולנסוע לאורך הכביש.

יצאנו מאנאהיים רק בלקראת השעה עשר בבוקר, ובמשך יותר משעתיים, נהגתי באוטוסטראדות של לוס אנג'לס עד שיצאנו מחיבוק המטרופולין עצמו והגענו לסנטה ברברה. שם עצרנו בפעם הראשונה, בעיקר להצטיידות במצרכים וארוחת צהריים קלה. סנטה ברברה עיר חביבה, אבל חשנו שבשלב זה של הטיול כבר לא היה לה מספיק מה לחדש לנו כדי להצדיק עצירה מעמיקה יותר.

המקום הבא בו עצרנו וגם יצאנו לסיור בעיר, היה העיירה אה-לה-דנמרק, היא סולבנג. שוטטנו בסולבנג במשך כשעתיים, אכלנו גלידה וטיילנו בין המבנים השונים. לאט. העיירה לא גדולה ואפשר גם בעשר דקות למצות את החוויה, אבל התאים לנו קצת חילוץ עצמות באמצע היום (החם, אגב).

משם נסענו הלאה, התחברנו סוף סוף אל כביש 1 ונסענו דרך סן לואיס אוביספו אל מורו ביי. את מפרץ מורו, על הסלע הענק שבו, ראינו כבר לאור השקיעה. התכנון המקורי היה להמשיך עד העיירה קמבריה, אבל היינו כבר עייפים, מצאנו מוטל סיקס נקי וזול ופקידת הקבלה שם אמרה שעד קמבריה יקח לנו עוד שעתיים נסיעה. זה נשמע לי קצת מוגזם, אבל כבר נכנסנו, אז נשארנו לללילה.

ביום המחרת, ארזנו בזריזות והמשכנו בדרכנו. כפי שחשבתי קמבריה היתה במרחק של פחות מחצי שעה נסיעה – זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בעובדי מלונות שפשוט לא מכירים את האיזור. על טירת הרסט ויתרנו מראש עקב דיספרופורציה בין רמת העניין שלנו לעלות הכניסה. המקום בו כן עצרנו, ולא למעט זמן, היה מושבת פילי הים בפיידראס בלנקס.

עשרות רבות של פילי ים – איזה שם נפלא בעברית, באנגלית הם פשוט כלבי ים פיליים – רבצו בנחת על החוף. בעונה זו של השנה, נמצאים בעיקר זכרים צעירים, שחסרים את ה"חדק" המפורסם, אבל שניים או שלושה בוגרים כבר הגיעו אל מנוחת חורף. כך או כך, תמיד נחמד להציץ בבעלי חיים, וכלבי ים מסוגים שונים תמיד משעשעים באינטרקציה ביניהם.

משם המשכנו לאורך הכביש, שהלך וטיפס אל האיזורים הדרמטיים יותר של איזור ביג סר. עצרנו בחוף ג'ייד, הידוע באבני הירקן שניתן לאסוף בו. התזמון לא היה מוצלח במיוחד, כיוון שהגענו בשיא הגיאות, כשמעט משטח החוף גלוי. בכל זאת ירדנו מטה אל החוף ונהננו מהדרמה של המפרץ הגועש.

עצירות לתצפיות וצילומים עשינו בעוד אי אלו נקודות לאורך הכביש, אבל מסלולים רגליים כבר לא. הירידה והעלייה לחוף הספיקו לנו. בפארק ג'וליה פייפר, הביקור שלנו הסתכם בכניסה עם הרכב עד לחניון, והחלטה משותפת לוותר על מסלול ולנסוע הלאה. האיזור כולו נראה לנו חביב, דומה קצת לפוינט, אבל פחות מרשים מאיזורים מקבילים לו בחופי אורגון ובמיוחד קייפ פרפטואה.

לקראת אחר הצהריים הגענו למונטריי ואחרי בדיקת מחירים קצרה, שבנו אל אותו בסט ווסטרן בו שהינו בחודש מאי… סגירת מעגל, אחת מני רבות בשלב זה של הטיול.