יום 118 – סיינט לואיס והלאה לעבר קנטקי

ביום האתמול הגענו לקשת "השער למערב" קצת אחרי הסיור האחרון, כך שלפני שאנחנו עוזבים את העיר, רצינו להשלים את החוב. אחרי צ'ק אאוט מהמלון, נסענו נסיעה קצרה מאד עד לקשת, שם חנינו ונכנסנו למרכז המבקרים.

המקום בהחלט לא היה שומם, אבל גם לא היה עומס מיוחד, כך שיכולנו לקנות כרטיסים לעלייה לקשת ומייד להתקדם לעבר התור למעליות. סדרנים לאורך הדרך מארגנים את כולם כך שכשמגיעים למעלית, כל אחד כבר יודע בדיוק לאיזו מעלית ספציפית הוא נכנס. קצת כמו ברייד בדיסנילנד – מדובר בעצם ב"רכבת" מעליות שעולה עד לקצה הקשת. קיבלנו כרטיס לתא מספר חמש, עמדנו בדיוק איפה שצריך, חיכינו שהנוסעים היורדים יצאו כולם ואז נכנסנו לתאון שלנו.

מדובר בתא קטנטן, קצת כמו קפסולה שרואים בסרטי מדע בדיוני. אין מקום לעמוד, אלא רק לשבת בצפיפות. טיפ – לגבוהים מומלץ לתפוס את הכסא המרכזי בתא. אם אתם בכסאות הצדדיים, הזהרו על הראש, כי גם בישיבה אין לו הרבה מקום… לא לקלאוסטרופובים. הנסיעה מעלה אורכת כארבע דקות, במהלכה הספקנו להצטלם. הילדים היו קצת לחוצים, אבל באמת שלא היה מפחיד בכלל.

למעלה, נכנסים למסדרון לא גדול, הומה בתיירים אחרים כמונו. בכל צד, שורה של חלונות מלבניים צרים שצריך להתכופף קצת כדי להציץ דרכם מטה. כך קורה שמה שמקבל את פניך הוא שתי שורות של ישבנים של כל אלו שעומדים וצופים. למרות שאין הגבלה על אורך הזמן בו מותר להיות למעלה (עוזבים כשרוצים, ואז מקבלים מספר למעלית), יש איזון די טוב, כך שאין בעיה להשיג חלון פנוי אם הולכים קצת.

הנוף משני הצדדים שווה צפייה. מצד אחד, העיר סיינט לואיס, על המבנים היפים שבה ואיצטדיוני הספורט. מהצד השני, נהר המיסיסיפי ומעבר לו מדינת אילינוי. סקרנו את שני הצדדים באופן מעמיק, צילמנו והצטלמנו ואז נרשמנו בתור לירידה. הפעם התפצלנו כדי לא לחכות למעלית הבאה – רון וצחי בקפסולה אחת ואני ודן באחרת.

בתחתית הקשת, מוזיאון מעניין שמספר את סיפור גילוי/כיבוש המערב. שוב נתקלנו בלואיס וקלארק, שאת סיפורם אנו מכירים היטב כבר. תצוגה אינטראקטיבית, עם בובות מדברות וזזות הוסיפה עניין רב וכך גם תצוגה מיוחדת של מדליות שהאמריקנים נהגו להעניק לאינדיאנים. הילדים נהנו גם לעצב מדליות משלהם ברוח העניין. כמובן, השלמנו ג'וניור ריינג'ר והרווחנו את הסיכה הראשונה שלנו שכבר אי אפשר להגיד עליה שהיא ממערב ארה"ב!

זהו, נפרדנו לשלום מסיינט לואיס היפה וממיזורי, והמשכנו הלאה. היעד הבא: מדינת קנטקי, שם אנחנו נוסעים לפגוש – שוב! – את ידידנו סטיב והפעם עם חלק אחר של משפחתו. מי היה מאמין – באותו טיול, להפגש עם אותו אדם, פעם במערב (אליו הוא טס במיוחד אל אחיו כדי לפגוש אותנו) ופעם במזרח.

את שאר היום העברנו בנסיעה ארוכה דרך אילינוי, אינדיאנה ורק אז דרך קנטאקי עצמה. רק בערב הגענו ללואיוויל – העיר הגדולה בקנטאקי והבסיס שלנו ליומיים הבאים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט