קיבלתי לא מעט תלונות על העדר העידכונים. מקווה לפצות היום ומחר, כשסוף סוף יש לי זמן וקשר אינטרנט טוב. אז, כדי שלא יהיו "חורים בעלילה", הנה קורותינו בחמשת הימים בהם היינו באיזור המפרץ. לא מדובר בימים מאד "תיירותיים", כך שהרבה תמונות אין, אבל למען הסדר הטוב, אסכם אותם בקצרה בפוסט אחד.
יום 108 – 30 אוגוסט 2011
את הבוקר הקדשנו לבילויים אחרונים עם סבא וסבתא. ארזנו את הדברים שלהם ברכב ויצאנו לביקור פרידה מהעיר סן פרנסיסקו. נסענו לפרסידיו, חנינו וטיילנו קצת במקום. מזג האוויר בעיר: ערפילי. נהננו מהמקום היפה, אבל לא היה טעם להמשיך אל עבר גשר שער הזהב, עליו רצינו לטייל ברגל, כיוון ששוב כולו היה שקוע בערפל סמיך (גם היה לנו קצת קר).
אמרנו שלום לדאונטאון וחצינו על גשר המפרץ אל עבר אוקלנד. היעד: חנות משחקים שאיתרנו מראש ובה חיפשנו משחק לוח מסויים שסבא וסבתא רצו לקנות ולהביא לישראל. החנות שבתה אותנו לביקור ארוך, בו ישבנו לשחק במשחקים השונים באיזור "ההתנסויות".
משם המשכנו לארוחת צהריים בסניף של אפלביז (Applebees) שלא אכזב וסיפק ארוחה טעימה מאד במחיר שווה לכל נפש. לקינוח – ביקור בוולמארט של אוקלנד ושופינג אחרון לפני הטיסה. הסענו את סבא וסבתא לשדה התעופה, נפרדנו בחיבוקים ונישוקים, ונסענו בחזרה למוטל סיקס שלנו ליד השדה.
יום 109 – 31 אוגוסט 2011
היה מוזר להתעורר בלי סבא וסבתא בחדר הסמוך… הילדים כמעט נכנסו לשם מתוך הרגל. ארזנו את חפצינו ונפרדנו מהמלון ומהאיזור ונסענו שוב לאיזור אוקלנד, כדי לאסוף תרופה מסויימת מבית המרקחת שם. כיוון שכבר הגענו לאיזור, החלטנו לעשות בו גם "תיירות". חנינו באחד הרחובות ליד אגם מריט ויצאנו לסיבוב הקפת האגם – שלושה קילומטרים חביבים מאד. מזג האוויר היה נחמד מאד והלכנו לאיטנו, נהנים מהאגם, השחפים והאווזים.
ליד המקום בו חנינו היתה מספרה, אז העברנו את רון ודן תחת המגזזה. הספר היה מוגבל למדי, וידע לספר רק באמצעות מכונה ולא במספריים… והתוצאות בהתאם. לא נורא, שיער גדל בחזרה, והעיקר שנעים וקריר בראש.
יום 110 – 1 ספטמבר
נסענו, שוב…, לדאונטאון סן פרנסיסקו. הפעם, לי היתה פגישת עסקים ברחוב מרקט בשעה עשר. גם זו חוויה, להכנס למשרדי חברת היי טק במקום כזה. ולא, אל תדאגו, מדובר בשיתוף פעולה עסקי שיתקיים בעתיד מישראל ולא, חלילה וחס, באיזה ראיון עבודה במקום. צחי והילדים בילו בינתיים בחנות של אפל הסמוכה, שם גם תיקנו לנו באותה הזדמנות את האייפוד טאץ'.
את השעות אחר כך בילינו בשיטוטים חסרי מעש בדאונטאון וצ'יינה טאון. ולא, אני לא מתלוננת. ארוחת צהריים מעניינת אכלנו במסעדת דים סאם בצ'יינה טאון שהומלצה בטריפ אדוויזר ונקראת City View. נוף לעיר אין שם כל כך, או נוף מכל סוג שהוא, אבל יש עגלות דים סאם מגוונות שעוברות כל הזמן. חיכינו קצת לשולחן, אבל היה שווה.
משם הלכנו לאיטנו אל עבר קריית המוזיאונים בבואנה ירבה, והפעם נכנסנו סוף סוף ל"זיאום". הכניסה היתה לנו בחינם בזכות כרטיס ה-ASTC. מקום מקסים, אבל לצערי, ראינו רק את קומת הכניסה כי "נתקענו" בה לשעתיים בערך, כששקענו בהכנת סרטים וסרטוני אנימציה. מקסים, גם לגדולים.
היינו צריכים לסיים, כדי להגיע בזמן למארחים שלנו בסן חוזה. בסן חוזה, חיכתה לנו משפחת שרטל כדי לארח אותנו על ה"ספה" שלה במסגרת הקאוץ' סרפינג שלנו. משפחה מעניינת מאד, ששנה לפנינו, טיילה באירופה במשך ארבעה חודשים, עם שני ילדים בגילאים דומים לילדינו, כשאת רוב הלילות עשו באירוחים במסגרת הקאוץ' סרפינג. היה לנו הרבה על מה לדבר ונהנינו משיחות וארוחת ערב משותפת.
יום 111 – 2 בספטמבר, 2011
ריק, המארח שלנו, הוא מורה בבית ספר יסודי בעיר והזמין אותנו לבוא ולדבר על ישראל בכיתה שלו. נסענו לבית הספר בשעה עשר, ונכנסנו לביקור. היה מעניין מאד. בית הספר הפתיע אותנו לטובה, ובכלל לא נראה כמו מה שרואים בסרטים. חטיבת ביניים, עם אוכלוסייה מגוונת של ילדים נעימים ומנומסים. רבים ניגשו אלינו, לחצו את ידינו, נתנו "כיפים" לילדים וקיבלו אותנו בסבר פנים יפות.
בכיתה של ריק, נשאלנו שאלות רבות על ישראל, רובן מתמקדות בחיי היום יום בארץ. היה מעניין לשמוע את השאלות, ואני מקווה שהיה להם מעניין לשמוע את התשובות… 40 הדקות של השיעור עברו מהר…
נפרדנו מהילדים והמורה ונסענו לדאונטאון סן חוזה. מסתבר שסן חוזה היא אחת מעשר הערים הגדולות בארה"ב. כיאה לבירת עמק הסיליקון, מדובר בעיר נעימה ומטופחת. מרכז העיר מעניין מבחינה ארכיטקטונית ונוח להליכה. רשת אינטרנט חופשית ציבורית בכל מקום – תענוג.
נכנסנו למוזיאון הטק במקום. צחי והילדים בילו בו מספר שעות, ואני התמקמתי בקפיטריה ובזזתי את רשת האינטרנט שלהם לצרכי עבודה. לא יכולה לספר כלום לגבי הטק, רק לאמר שהבנים נהנו מאד וצחי התרשם עמוקות.
משם חזרנו לבית של משפחת שרטל, והפעם אנחנו בישלנו להם ארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב, בדקתי דואל והסתבר לי שבניגוד למה שחשבתי, אין טעם להמשיך ולהשאר באיזור המפרץ בנושאים העסקיים שלשמם נשארנו עד כה. קיבלתי "אור ירוק" מהחברה להמשיך בטיול שלנו ועכשיו נשאר רק להחליט – לאן נוסעים?
יש שיר אמריקני כזה, על זוג שמטיל מטבע ולפי זה מחליט על כיוון. עץ – קליפורניה, פלי – קרוליינה, משהו בסגנון הזה. היינו במצב כזה בערך, כשלפנינו שתי אופציות. הראשונה, ללכת עם התכנון המקורי ולהשאר לעוד חודשיים במערב, בהם התכוונו לבקר באיידהו, יוטה, ניו מקסיקו ואריזונה ועוד קצת מקליפורניה – טיול עומק. השנייה, קורצת מאד, לעלות על הרכב ולנסוע מזרחה. בגדול, אחרי שלושה וחצי חודשים במערב, התעוררה סקרנות לגבי "החצי השני". הרגשנו שאת המערב אנחנו כבר די מכירים, ולמעט יוטה, שהיתה בגדר "חוב" שחייבים למערב, הכל נראה לנו יחסית מוכר. החלטנו לחשוב על זה בבוקר והלכנו לישון.
