ימים 102-103 – יוסמיטי בפעם השנייה

את יוסמיטי ביקרנו בפעם הראשונה בשבוע השני שלנו בארה"ב, לקראת סוף מאי. היה זה גן עדן של נופים, עם מפלים שוצפים שנופלים ממרום צוקי הגרניט אל תוך עמק ירוק ומלבלב שצבאים פוסעים בו בין האחו לנהר. קצת חששתי מהשיבה ליוסמיטי בסוף אוגוסט, אבל רצינו לבקר בטיוגה פאס ובגליישר פוינט, שהיו סגורים בפעם הקודמת, וגם להגשים לסבא/סבתא את חלום יוסמיטי (אחד המקומות הבודדים בעולם שעוד לא ביקרו בהם…).

אמנם לנו באיזור פינולה באיזור המפרץ, מזרחית לעיר סן פרנסיסקו עצמה, אבל מה לעשות שהיינו חייבים להכנס לסן פרנסיסקו בדיוק ביום רביעי בבוקר. השארנו את דן עם סבא וסבתא במלון, ולקחנו איתנו את רון, כדי להשלים שלישיה ברכב ונסענו העירה. כיוון שהיינו שלושה ברכב יכולנו לנסוע בנתיב המהיר השמור לרכבים "עתירי נוסעים" והנסיעה לקחה רק כארבעים דקות לכל כיוון. אחרי הסידורים למיניהם, יצאנו לבסוף מאיזור המפרץ רק בשעה אחת עשרה בבוקר.

הרעיון הכללי היה לנסוע לעבר איזור הבהלה לזהב הקליפורני ולבקר בעיירה קולומביה וללון באיזור זה, כך שלמחרת בבוקר נוכל לנסוע לעמק יוסמיטי ולהגיע לשם תוך שעה וחצי. התחלנו לחצות את קליפורניה מזרחה, והטמפרטורה מחוץ לאוטו התחילה לטפס לגבהים שטרם ראינו כמותם בטיול. אחרי שעברנו את מנטקה, כשהטמפרטורה בחוץ היתה באיזור ה-37 צלזיוס, החלטנו שבמזג אוויר כזה אין טעם להגיע לביקור רגלי בקולומביה או בכל מקום אחר. חייבים לטפס אל ההרים ולוותר על הביקורים הרגליים לאותו היום.

כך קרה שביום רביעי, שלשום, נסענו באופן בלתי מתוכנן וחצינו את מעבר טיוגה אל עבר לי וינינג. עם העצירות לצילומים בדרך ובלי טיולים רגליים משמעותיים, הגענו ללי וינינג בסביבות שבע בערב. הרבה מקומות לינה אין בעיירה המנומנמת הזו, אבל למזלנו תפסנו שני חדרים במוטל עלום שם (לי וינינג מוטל), שהיו בין החדרים הבודדים שנשארו פנויים. טיפ לבאים אחרינו – אם אין לכם מקום לינה מוזמן בלי וינינג, אל תגיעו מאוחר מדי. סה"כ, כולל הנסיעה בבוקר אל סן פרנסיסקו וחזרה, חישבתי לי משהו כמו שש שעות נהיגה ביום אחד. לא רע.

פורקים את הציוד מהרכב, ואני מחפשת את הצידנית כדי לארגן משהו לאכול ואז מתגלה שהצידנית האדומה האהובה שלנו נשכחה קצת לפני אולמסטד פוינט, במעבר טיוגה… כמעט כל המזון שלנו בתוכה. נו טוב, מסתבר שאפשר לשרוד גם על קופסאות סרדינים, קצת לחם, פסטה וסוכריות אם אנד אם.

בבוקר קמנו מוקדם, מתוך כוונה לכסות את "כל יוסמיטי" ביום אחד. אספנו קפה ומאפה מבית הקפה הקטן  והיקר בעיר, חצינו שוב את מעבר טיוגה, הפעם ממזרח למערב, ונכנסנו לוואלי של יוסמיטי. נסענו עם הרכב עד קרי ווילג', האיזור בו לנו בפעם האחרונה בה היינו ביוסמיטי והצטיידנו בקצת מצרכים לארוחת בוקר מאוחרת במקום. אחרי שאכלנו, תפסנו את השאטל לכיוון מרכז המבקרים של העמק.

במרכז המבקרים, צחי, עמוס וציפורה החליטו לטייל ברגל עד נקודת התצפית למפלי יוסמיטי התחתונים. היה ברור שמדובר בעוד יום חם מאד, שהולך ומתחמם, ולכן החלטתי להשאר עם הילדים במרכז המבקרים. יצאנו מהמרכז הממוזג אל הכפר האינדיאני המשוחזר שבחצר וחמש דקות שם הספיקו כדי להבהיר לי שניצלתי מהתייבשות פוטנציאלית…

אחרי כחצי שעה, חזרו הטיילים מוכי חום וסיפרו שאכן, היה חם מאד. המפל עצמו, הרבה פחות מרשים בתקופה זו של השנה ונראה כאילו עוד מעט יתייבש… אחרי זמן התאוששות במזגן, תפסנו שוב שאטל בחזרה אל הרכב והתחלנו לנסוע החוצה מהוואלי. אגב, הופתעתי לטובה מהעדר העומס בכבישי הפארק. אולי כי מדובר היה באמצע השבוע? לא היתה בעיה לנסוע וגם לא למצוא חניה.

יצאנו אט אט מהוואלי וטיפסנו כלפי מעלה אל עבר גליישר פוינט, אותה החמצנו בביקורנו הקודם, כיוון שהכביש היה עדיין חסום בסוף מאי. אורך הדרך אל גליישר פוינט מנקודת ההתפצלות מהכביש הוא כחמישים קילומטר, וצחי תהה אם כדאי להוסיף 100 ק"מ לקילומטראז' היומי רק בשביל לראות "עוד מקום" בפארק. החלטנו לנסוע בכל זאת, והסתבר לנו שיש גם שריפות בדרך, שהוסיפו לעניין. עשן מיתמר בין העצים ובנקודות מסויימות יכולנו לראות גם להבות על הקרקע….

קצת אחרי שעברנו את טאפט פוינט, ראינו שבהחלט היה שווה לעלות! הדב הראשון שלנו ביוסמיטי חיכה לנו שם, מתגנב אל אחד הרכבים החונים. בפעם הראשונה, אנחנו הראשונים לעצור בכביש למראה הדב ולא נעצרים בזנבה של שיירת צופים! תפסנו את הדוב על חם, כשניסה כנראה לבדוק את הרכבים בחנייה, והוא בהחלט נראה כמי שנתפס בקלקלתו, קודם כל רץ והתרחק מהרכבים, ואז התיישב לו וגירד בפדחת, כאילו אומר, "בכלל לא שמתי לב למכוניות פה". תוך כמה דקות כבר נוצרה אחרינו שיירה של מכוניות, כולם עומדים וצופים בדב, וכנ"ל בנתיב ממול. צילמנו וצילמנו ולבסוף נפרדנו לשלום מדובי דב והמשכנו בדרכנו.

עצירה נופית ראשונה היתה בוושברן פוינט, שם כבר הבנו כמה שווה היה לעלות עד למעלה. המראה המרהיב ביותר נשקף אכן מגליישר פוינט – חובה ללכת את המסלול הקצר עד הנקודה עצמה ולא "להתקע" בתצפית שמול מגרש החניה. מגליישר פוינט יש מראה פנורמי מהמם של עמק יוסמיטי בכל הדרו. אפילו סבא וסבתא, בוגרי הנופים היפים בעולם, הסכימו שמדובר באמת במחזה מדהים.

אחרי תצפיות וצילומים רבים, ירדנו מגליישר פוינט. דיונים רבים התקיימו בסוגיית המשך הטיול לאותו היום. ויתרנו על מריפוזה גרוב, כיוון שאנחנו כבר היינו שם, והחלטנו שעצי סקויה, גם אם מסוג שונה, נראה ליד סן פרנסיסקו. על השאלה היכן לעצור ללינה החלטנו לא לענות בינתיים, ופשוט לנסוע לכיוון מערב. עוד אנו מתדיינים, ובאופק נראה ענן סמיך שעולה כמו פטריה בשמיים. הזכיר לי מאד את מראה השריפה בכרמל בשעותיה הראשונות.

המשכנו לנסוע, ורק כשהגענו לעמדת ריינג'ר ושאלנו, הסתבר שאכן שריפה גדולה וכביש 140 מערבה סגור. אין ברירה אלא לצאת דרך כביש 120… נסענו שוב דרך הוואלי, ובחזרה אל כביש 120, כשהפעם נוסעים מערבה.

נוסעים ונוסעים ונוסעים ואפילו נתתי לצחי להחליף אותי לשעה בנהיגה. בדרך הוחלט לנסות ולמשוך עד איזור סן פרנסיסקו, כך שנתמקם ללינה במקום בו נשהה עד שסבא וסבתא טסים בחזרה. המשכנו לנסוע, כששוב אני נוהגת וצחי מנווט ותוך כדי מרים טלפונים ומברר מחירים במלונות שונים.

החלטנו לנסות מוטל סיקס שנמצא יחסית קרוב לשדה התעופה בס"פ והציע מחיר אטרקטיבי, וכך המשכתי לנהוג, עם החשיכה היורדת ואחריה, על האוטוסטרדות העמוסות של איזור המפרץ, עד שהג'י.פי.אס. הכריז שהגענו אל היעד. מוטל סיקס לא ראינו שם, וגם לא שום מוטל אחר, ואז הסתבר שאמנם החלטנו בינינו על היעד, אבל שכחנו לעדכן את הג'י.פי.אס. והוא מבחינתו, המשיך להוביל אותנו אל דרום סן פרנסיסקו… למרבה המזל, המלון היה במרחק של עשרים ק"מ בלבד וכך הגענו אליו לבסוף כמעט בעשר בלילה…

חישבנו והגענו למסקנה שנהגתי באותו היום קרוב לעשר שעות… האמת? לא היה קשה בכלל. אם לא הייתי מתחילה להיות עייפה בגלל השעה, הייתי יכולה להמשיך לנהוג. אבל, אזהרה חשובה למי שקורא את הדברים ומתכנן טיול: אני בהחלט לא ממליצה על נהיגות ארוכות כל כך למי שאינו רגיל לנהוג בארה"ב. אחרי שלושה חודשים וכמעט עשרים אלף ק"מ, אני כל כך רגילה לחוקי התנועה המקומיים שהם באים לי בטבעיות ולא דורשים ריכוז רב מדי. לא כך היה בהתחלה! קל לאבד ריכוז אחרי כמה שעות, לבהות ברמזור ולשים גז כשהאור לפנייה שמאלה מתחלף לירוק… ואסור!

זהו, אלו קורות היומיים שלנו ביוסמיטי. לא מומלץ למי שעושה טיול קצר יותר, אבל לנו, במסגרת ארוכה כל כך, זה דווקא היה מרתון חביב ביותר. לא יותר אלא לחלוק תמונות מהביקור –

כתיבת תגובה