היום ה-96 – ניופורט ושיט לוויתנים

אני פותחת את הבוקר בעוד קצת תראפיית קניות והפעם קצת בגדים בוולמארט (באמת קצת! אין מקום להכניס הרבה ברכב כרגע). אחר כך, מתארגנים כולם ואנחנו יוצאים אל האקווריום של אורגון, השוכן כאן בניופורט. האקווריום עונה על הציפיות, ומספק חוויות צפייה ולימוד בשפע. אתן לתמונות לספר כאן, כי בסופו של דבר, מדובר בעוד אקווריום…

החוויה המיוחדת של היום – שיט צפייה בלוויתנים! הודיעו לנו שנותרו רק ארבעה מקומות, וסבתא ורון מחליטים להשאר בבית. אני, צחי, סבא עמוס ודן, יוצאים ברכב לעבר העיירה הסמוכה, דיפו ביי. שם, במרינה, ברציף 3, אנחנו אמורים לפגוש את ד"ר קרי ניווול, חוקרת לוויתנים מדופלמת שעורכת סיורים לצפייה בלוויתנים האפורים שמול חופי אורגון.

קצת רקע: אלפי לוויתנים אפורים חיים על קו מקסיקו-אלאסקה. הם מעבירים את החורף במימי מקסיקו החמים, שם הם ממליטים ומגדלים צאצאים, מבלי לאכול, במשך שישה חודשים. עם האביב, הם מתחילים לנוע צפונה, אל עבר אלסקה הרחוקה, שם הם מתפטמים להם בשפע המזון המקומי ואז יורדים שוב דרומה לקראת הסתיו. בדרך, הם עוברים כמובן ליד חופי מערב ארה"ב וקנדה. מסתבר שכמה עשרות לוויתנים אפורים החליטו שאין צורך להגיע עד אלסקה הרחוקה. הם עוצרים מדי שנה ליד אורגון ונשארים שם לאכול ולנוח. את הקבוצה הזו חוקרת ד"ר ניוול מזה מספר שנים והיא מכירה אותם ממש באופן אישי.

הקדמנו קצת, ובזמן שחיכינו לקרי ליד הרציף שלה, צפינו בדייגית מקומית מנקה דג טונה שעלה זה עתה בחכה, ובשני כלבי ים ועדת שחפים שחיכו במים לידה לשאריות. כלבי הים היו משעשעים במיוחד, ונעצו בנו מבטים חודרים, כנראה בתקווה שגם מאיתנו תנשור לה איזו פיסת טונה אל תוך המים.

לבסוף, הגיעה קרי בסירת הזודיאק שלה, פרקה את התיירים מהסבב הקודם, ועזרה לנו להתארגן לקראת הנסיעה. היא אמרה שלרוב היא מתחילה בהרצאה קצרה, אבל אנחנו צריכים למהר ולצאת אל הים, כדי לא לפספס את הלוויתן. למרבה הצער, בדיוק עכשיו החבר'ה של ד"ר קרי לא באיזור, אבל היא איתרה באותו היום לוויתן אפור אחר, ולשם היו פניה מועדות איתנו.

כך התיישבנו לנו ארבעתנו בסירה האפורה, חגורים ועטופים במעילים ושמיכות שניתנו לנו על ידי קרי והעוזרת שלה. איתנו בסירה היתה קידה, הכלבה המקסימה של קרי ושותפה מלאה למסעותיה בים. כלבת ים של ממש. הנסיעה בזודיאק חוויתית מאד, במיוחד אחרי שיוצאים מהנמל של דיפו ביי (שהוא הנמל הקטן בעולם שספינות יכולות לנווט בתוכו), ואל האוקיינוס הפתוח והסוער במקצת. היו המון קפיצות, אבל נהנתי מכל רגע ולא היתה שום מחלת ים לאף אחד מאיתנו.

אחרי שיט של כעשרים דקות, מצאנו את הלוויתן ובילינו כרבע שעה של צפייה, מלווה בהסברים של קרי לגבי ההתנהגויות השונות שלו שראינו. מדי פעם, הסירה נסחפת קרוב מדי אל הלוויתן ואל הסלעים שלידו, ואז קרי מתניעה ולוקחת אותנו קצת רחוק יותר , עד שאנו נסחפים שוב קרוב מדי וחוזר חלילה. אין מה לדבר, יש משהו מרגש ויפה בלהיות קרוב כל כך ליצור ימי באורך של כחמישה עשר מטר. נהננו מאד, הגם שהמפגש לא היה מאד קרוב. קרי סיפרה שיש לוויתנים, מהקבועים שלה, שניגשים קרוב מאד לסירה, עד כדי נגיעה. לפני כמה שבועות, קידה הכלבה ממש התנשקה עם לוויתן שהיה סקרן מאד לגביה.

אחרי ששבענו ממראות הלוויתן, המשכנו בסיור לנקודות אחרות, לצפייה בעוד בעלי חיים. קרי לקחה אותנו אל מפרץ קטן שנקרא ווילינג קוב. אי אפשר להגיע אליו מהחוף, וחייבים להגיע בסירה כדי להנות ממנו, ויש ממה. שני מפלים מקסימים נשפכים מהצוקים הצהבהבים אל תוך הים, וכמה עשרות כלבי ים מנצלים את הבדידות היחסית ומתגוררים במפרץ. מעל הכביש, קרי הראתה לנו גם נשרים שמקננים במקום.

משם עשינו סיבוב קטן נוסף, אל מצוף מקומי גדול שצף במרחק כמה מיילים מהחוף. עליו ראינו שני אריות ים ענקיים, מתנדנדים בגלים ונראים קצת מבולבלים למראנו. אחרי התצפיות הרבות שבנו לחוף, שם קינחנו בהרצאה מרתקת מפי קרי אודות הלוויתנים האפורים. השכלנו ולמדנו הרבה ואז שבנו הביתה.