היום ה-93 – פורטלנד

אתמול בלילה ברחתי פנימה מאימת העטלפים, הרקונים והשיכורים שצרחו בנהר (סופ"ש של בירה ודיג?), ועכשיו שבתי לווי-פיי לעדכן את הבלוג בעוד כמה ימים. אנסה למהר, כי היום יום עמוס במיוחד וכדאי שנצא לדרך בקרוב.

סיכום היום ה-93, ה-15 באוגוסט

יום אחרון בפורטלנד, ואנו מבלים אותו עם סטיב. הבטחנו לילדים שנשוב לאומסי, אבל לסבא וסבתא הספיק מהמקום, ולכן הורדנו אותם בדאונטאון פורטלנד. הרעיון היה לאפשר להם לבקר במוזיאון האומנות המקומי, אבל הוא סגור בימי שני ולכן הם הסתפקו בסיור רגלי באיזור וביקור בחנות הספרים המפורסמת, פאואלס.

באומסי, היינו הפעם ממוקדים מאד. ניגשנו היישר לאולם משחקי העתיד ונרשמנו בתור לכדור הוירצ'ואל ריאליטי. קיבלנו כרטיסים לשעה שתים עשרה וחצי, ופנינו להעביר את הזמן בארקייד הגדול בעיר… רון התמקד במשחק טנקים, תוצרת אטארי, שנת 1980. סטיב, אני ודן שיחקנו באולינג באקס-בוקס קינטיקס – אוחזים כדורי באולינג וירטואליים ומגלגלים אותם אל עבר פינים שעל המסך. עבודה מעייפת אך מהנה מאד!כשהגיע תורנו, התייצבנו אל מול כדור המתכת וניסינו את כוחנו במציאות מדומה. הילדים היו ראשונים – קסדה על הראש "מעוורת" אותך עוד לפני שאתה נכנס לתוך הכדור, ואז עליך לשמוע בקול המפעילה ולצעוד אט אט אל תוך הכדור, בזמן שהיא מסובבת אליך את הפתח. זה מסובך כמו שזה נשמע. לעשות את זה עם עיניים פקוחות, ניחא, אבל נסו להכנס לתוך כדור מתכת מסתובב כשעיניכם עצומות… הילדים לא הצליחו וביקשו לצאת מהר מאד והתנסו בקרב במפלצות ודלעות, תוך כדי חבישת הקסדה ושימוש ברובה הוירטואלי, כשהם עומדים לצד הכדור ולא בתוכו. צחי היה היחיד שהצליח באמת להכנס ולנסות את הכדור כמו שצריך, ולא נרשמה התלהבות מרובה מצידו. או שצריך יותר זמן כדי להסתגל להליכה בכדור או שאולי זו פשוט לא טכנולוגיה כל כך מוצלחת. אני לא חוזה לה עתיד גדול בכל מקרה, כי מי ירצה להכניס כדור מתכת ענק בקוטר שני מטר אל תוך הסלון? אגב, אני אפילו לא ניסיתי להכנס לתוך המתקן והסתפקתי בירי מאסיבי במפלצות בעודי עומדת על הרצפה היציבה.

סיימנו את המנה העיקרית של משחקי המחשב וקינחנו בסיבוב בסימולטור שבמוזיאון (חמישה דולר לאדם תמורת הזכות להטלטל במשך חמש דקות תוך כדי צפייה בסרט החינוכי – מסעה של מולקולת מים). בשלב הזה, סבא וסבתא הצטרפו אלינו שוב, אחרי שצעדו ברחבי הדאונטאון, חצו את נהר הווילאמט על גבי הגשר הסמוך והגיעו, רגלית, עד לאומסי. ארזנו את כולנו לרכב ונסענו אל איזור פארק וושינגטון, הפארק הראשי של פורטלנד, בו ממוקמים גן החיות, הגן היפני וגן הורדים, ושאר פינות חמד. חנינו ליד מגרש המשחקים לילדים, הצמוד לגן הורדים. החנייה חינם, וכך גם הביקור בגן הורדים.

גן המשחקים היה קצת משעמם לילדים שלנו (“אמא, זה לקטנים!”(, וכך המשכנו כולנו לסיור במשעול נחמד היוצא מהגן ומגיע לגן הורדים. גן הורדים עצמו היה מקסים, אם כי קצת רפטטיבי. בסופו של דבר, מדובר בפרחים ומסוג מסוים – יש גבול לכמות ההתפעלות שאפשר לסחוט מאיתנו הגם שהורדים יפהפיים ובשיא תפרחתם. המצלמות תקתקו בלי הרף ואחרי כחצי שעה ורודה, חזרנו אל הרכב ונסענו בחזרה למלון, כשאת סטיב הורדנו בבית אחיו.

זהו, די מיצינו את פורטלנד מבחינתנו. את הערב ביליתי בפגישה אחרונה עם סטיב ומשפחתו, בתור נציגת המשפחה שלנו שהגיעה לפרידה. השאר היו עייפים או עסוקים. היה נחמד ומרגש ולא קל להפרד… מכם אפרד עם מצגת תמונות פרחונית במיוחד.

כתיבת תגובה