היום ה-91 – הקולומביה גורג'

וואו, המון זמן לא עדכנתי את הבלוג. הסיבות הרגילות של חוסר זמן ואחר כך מחסור ברשת אינטרנט… הבשורות הטובות הן שהקפדתי לערוך תמונות ולסכם את הימים גם כשלא היתה רשת. מצד שני, אני יושבת כאן במרפסת של המוטל, על כביש 138 לאורך נהר האומפקה שמרשרש לי ברקע, בשעה תשע בערב. יש כל מיני רעשים מוזרים סביב, ומי יודע איזה חיות מסתובבות כאן בלילה, אז לא נראה לי שאעלה יותר מפוסט או שניים כרגע. אז, קדימה…

היום ה-91, ה-13 באוגוסט, 2011

חמה ושמנונית במיטב המסורת האמריקנית. בייקון, ביצים, נקניקיות בצורת המבורגר, פנקייקים ועוד ועוד. ההרכב המדויק של המנה החמה משתנה מדי יום, אבל מובטח לכם שמדובר יהיה במשהו עשיר ועתיר כולסטרול. למי שמחפש קיצור דרך לניתוח מעקפים, יש תמיד גם תוספת של biscuits & gravy, מנה מופלאה בדקדנטיות שלה. מדובר במאפה חמאתי ונימוח, עליו יוצקת אחראית המטבח רוטב על בסיס שמנת, עתיר חתיכות של בשר חזיר. יוצקת? יותר מדויק לאמר, מטביעה את המאפה. כשר זה לא, וכנראה גם שלא מאד בריא… למרבה המזל, יש כאן גם כמה סוגים של דגני בוקר, כולל כאלו מחיטה מלאה, מיצי פירות (בריא במונחים אמריקניים), יוגורטים, טוסטים, וואפל בלגי וגולת הכותרת: פירות טריים חתוכים.

כך, כמידי בוקר, יצאנו מהמלון שבעים, מי יותר ומי פחות, (מי??) לחקור את הקולומביה גורג', מזרחית לפורטלנד. הקולומביה הוא הנהר המרכזי של צפון-מערב ארה"ב ובהגיעו לאיזור פורטלנד הוא מרשים ברוחבו. המסלול שלנו היום לקח אותנו במעלה הנהר, לכמה נקודות עניין בדרך. התכנית היתה לנסוע עד עיירה בשם הוד ריבר, שם נהר הוד מתחבר אל הקולומביה, ומשם לפנות דרומה אל מאונט הוד, להקיף אותו מדרום ולחזור משם לפורטלנד מצד דרום של העיר. אספנו את ידידנו סטיב שהצטרף אלינו לסיור, הושבנו את צחי בין הילדים במושב האחורי, מה ששימח אותם מאד, ויצאנו לדרך.

לאחר כעשרים דקות נסיעה על ההייווי, עברנו ל"כביש הישן" שהיווה בעבר את נתיב התנועה העיקרי לצד הנהר. הכביש צר ומתעקל, אבל בהחלט ראוי לתואר "כביש נופי". עצים ענקיים מסוככים על תוואי הדרך והכל מסביב בוהק בגווני ירוק. עם המעבר לכביש הישן, אופס… נורית הדלק נדלקת. השלטים לצד הדרך אומרים שיש תחנת דלק בעוד כשני מייל, אז אנחנו ממשיכים אל נקודת העצירה הראשונה, ויסטה האוס, ומקווים להתקל באותה תחנת דלק בדרך. אל ויסטה האוס אנחנו מגיעים בכביש הצר והמתעקל, אבל תחנת דלק בדרך לא ראינו… השארנו במקום את סטיב, עמוס, ציפורה והילדים, ונסענו, צחי ואני לחפש את תחנת הדלק העלומה. האלטרנטיבה היתה לשוב לפורטלנד, או לחלופין, להמר על כך שהרכב "יסחוב" עד הוד ריבר.
בזכות ה-GPS המופלא, מצאנו הפעם את "תחנת הדלק". אין ספק שהיא היתה מוסווית באופן מושלם. מדובר היה בחנות קטנה, בעיירונת הסמוכה, שלצידה עומדת משאבת דלק אחת ויחידה. כדי לתדלק יש לתמרן את הרכב לאחור לעמדה המתאימה. באורגון, אגב, אין תדלוק עצמי. כחלק מיוזמה של המדינה לצמצם את מימדי האבטלה, הוחלט לאסור על תדלוק עצמי. בכל תחנה, ממש כמו בישראל, סוללת מתדלקים שיעשו בשבילך את העבודה. גם בחנות הקטנה הזו, יצא אלינו המוכר ותדלק עבורינו את הרכב.

מלאים ושמחים שבנו אל הויסטה האוס, נקודת התצפית היפהפיה בה השארנו את שאר החבורה. מזג האוויר מעונן ואפילו קצת ערפילי, אבל זה רק מוסיף, לטעמי, ליפי המראה. לפנינו נפרס הגורג' כולו, אותו בקע בין ההרים בו זורם לאיטו הנהר הרחב. במקום יש מבנה מיוחד, עם מרפסות תצפית ותצוגה מעניינת על ההיסטוריה של המקום.

אחרי שמיצינו את התצפית, המשכנו בדרכנו מזרחה. את הדרך חוצים מנקודה זו כמה עשרות מפלים. עצרנו במפלי לטורל להתרשמות,, שם פגשנו זוג ישראלים שמיד זכו להרצאות מפורטות מהילדים לגבי הטיול שלנו (21 דובים, רשימת פארקים לאומיים ועוד השווצות). משם המשכנו ליהלום שבכתר המפלים – מפלי מלטנומה. מגרשי חניה גדולים ועמוסים מקבלים את פנינו, אבל גם לנו נמצא מקום ואנחנו צועדים לעבר המפלים. מדובר במפל "דו-שלבי", כשבמעבר בין השלבים יש גשר מקסים שניתן לעלות אליו ולצפות ממנו במפלים כלפי מעלה או מטה. חתונה מקסיקנית שהתקיימה במקום הוסיפה הוד והדר, הרבה שושבינים בחליפות טוקסידו, שושבינות בשמלות מגוונות וכלה יפה אחד, בשמלה ענקית בורוד פוקסיה. המפל עצמו, בהחלט מרשים ונעים לעין, הגם שהזרימה פחות מרשימה בעוצמתה ממפלים אחרים שראינו עד כה.

ממשיכים על הכביש, כשהיעד שלנו, בהמלצתו של סטיב, הוא העיירה הוד ריבר. על הדרך, מבחינים בסכר בונוויל הגדול, ולבקשת הקהל, אנחנו סוטים לביקור בסכר שהופך להיות מסמר היום. סכר בונוויל נבנה בשנות ה-30, כאחד מהפרוייקטים שיזם הנשיא רוזוולט להעסקת המובטלים הרבים. חיל ההנדסה האמריקני הוא האחראי על הסכר, ובמסגרת זו מעסיק ריינג'רים בתפקידי "תיירות" כדי לקבל את פני המבקרים הרבים שמגיעים אל הסכר. במקום מרכז מבקרים מרשים ביותר, הכולל תצוגות רבות, סרטים, סיורים בסכר ותצפית אל קרקעית הנהר, אל דגי הסלמון העושים את דרכם במעלה הזרם.
אחרי שראינו שסיור בסכר יתקיים בשעה שתיים, החלטנו להשאר לסיור. בשעה שנותרה לנו, צפינו בסרט על ההיסטוריה של הסרט, בדגים, ובתצוגה העשירה. זה גם מקום נהדר לפיקניק, ואנחנו מפקנקים לנו ליד הסכר.
הסיור כולל בעיקר הרצאה של הריינג'ר התורן, שמסביר בחן רב על הסכר, אופן פעולתו, ההיסטוריה שלו ועוד כהנה וכהנה. אחרי כחצי שעה של הסברים, מבקרים בנקודה בבניין ממנה ניתן לצפות בטורבינות הפועלות במרץ.
בינתיים, השעה כבר אחרי שלוש, ומאחר שמתוכננת לנו פעילות חברתית לערב, אנחנו מחליטים לוותר על נסיעה סביב מאונט הוד ולהסתפק בביקור קצר בעיירה הוד ריבר. הוד ריבר היא ה"מכה" של גלישת רוח, מה שנשמע מוזר בהתחשב בכך שאין במקום חוף ים. כשמגיעים, אכן עשרות רבים של גולשים בחוף מדגימים היטב מה אפשר לעשות עם נהר רחב וערוץ נהר שמכוון זרמים של רוח מדויקים ואפקטיבים מאד. התמונה יפה וצבעונית ותמיד נחמד לראות אנשים מנסים להאבק במים וברוח ונופלים שוב ושוב אל מי הנהר הקרים. אל דאגה, לכולם יש חליפות צלילה.

את הדרך חזרה החלטנו לעשות דרך מדינת וושינגטון. חמש דקות מאוחר יותר, ושבעים וחמישה סנט פחות, דמי מעבר בגשר, ואנחנו בוושינגטון. היה שווה לעבור, ולו רק בשביל לראות את אותו חוף גולשים כשמאחוריו מתנוסס הפעם מאונט הוד המושלג! אחרי נסיעה בכביש מפותל ויפה כמו אחיו האורגוני, שאורכת כשעה וחצי, אנחנו חוזרים לפורטלנד, פורקים את סטיב בביתו ואותנו במלון לפרידה קצרה מאד. בערב, אנחנו נפגשים שוב, למשחק סוער של דיקסיט (משחק לוח אסוציאטיבי) ופיצה. היה מפגש נהדר, משעשע וזורם וסיימנו את היום הארוך הזה עייפים, אך מאד מרוצים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט