היום ה-90, יריד במחוז קלארק

קצת התעכבתי בפרסום פוסטים, בעיקר כיוון שברוב הערבים בילינו עם החברים המקומיים בפורטלנד, מה שלא הותיר לי זמן לעדכון הבלוג. החבר ה"מקומי" הוא איש יקר לי מאד, אדם שעבדתי איתו על פרוייקטים שונים אונליין ונוצר בינינו קשר מיוחד וקרוב. כל זאת, מבלי שנפגשנו פנים אל פנים ולו פעם אחת בשש השנים בהן "היכרנו". הוא טס במיוחד לחוף המערבי כדי שנוכל להפגש וזו לנו הזדמנות נדירה ומרגשת, להפגש סוף סוף ולפגוש את המשפחות. מטבע הדברים, אנחנו משתדלים לבלות הרבה ביחד במהלך הימים הקצרים הללו.

את היום ה-88 סיכמתי בקצרה בפוסט האחרון. היום ה-89, ה-11 באוגוסט, היה דל ב"אירועים תיירותיים" גם הוא ונטול תמונות לחלוטין. עמוס וציפורה יצאו לבקר בגן הסיני, ונסעו בתחבורה הציבורית של פורטלנד לשם ובחזרה. אנחנו העברנו את היום ב"סידורים", כולל סגירת חוזה ותשלום (במזומן), לבעל בית הנופש בניופורט, שם נשהה בעוד כמה ימים. בערב, הילדים נשארו במלון עם סבתא וסבא, וצחי ואני יצאנו לפגוש שוב את סטיב, ידידנו בפורטלנד, ויצאנו יחד איתו ועם אחיו מייק לבית קפה שכונתי לערב מהנה של פיטפוטים.

היום ה-90, ה-12 באוגוסט, הוקדש לקצת "הווי ותרבות" בסגנון אמריקני. לפני כמה ימים גילינו שבמדינת וושינגטון הסמוכה מתקיים יריד מחוז – County Fair – במחוז קלארק – מרחק 20 דקות נסיעה מפורטלנד. בחרנו להגיע ולבקר בו ביום שישי, ה-12 בחודש, כדי להנות מהאירוע המרכזי – Demolition Derby. העמסנו על הרכב את עצמנו ואת ידידנו סטיב ויצאנו לדרך.

היריד הוא בבסיסו יריד חקלאי, עם תצוגות ותחרויות של חיות משק שונות: פרות, כבשים, עיזים וגם ארנבות, תרנגולות ואפילו שרקנים. כל אלו מוצגים בכלובים ומכלאות, ונלקחים מדי פעם אל עמדות השיפוט. נוסף על אלו, יש שלל ביתנים של "מציגים" מקומיים, הכוללים את מכבי האש, ארגוני חקלאות שונים, אגודות למיניהן ועוד ועוד.

במסורת הירידים, יש שפע דוכנים בהם ישמחו להפריד ביניכם ובין הדולרים שלכם ולאפשר לכם לירות במטרות ברובי פיינטבול, לקפוץ בטרמפולינות, או לנסות לרכב באופניים שהכידון שלהם מורכב הפוך ($100 למי שיצליח לנסוע כך שני מטר). כמו בסרטים, היו אטרקציות כמו "החזיר השמן בעולם! רק דולר אחד ותוכלו לראות במו עיניכם!", או "הסוס הקטן בעולם!" שגם אותו תוכלו לראות אחרי שתשלמו דולר אחד בלבד!

במקום הוקם גם לונה פארק קטן, עם מתקנים יקרים להחריד ($3-5 לרייד), כולל בית אימה עם "איש ביצה" שעומד בחוץ ומנסה לשכנע אנשים להכנס. דן כבר השתכנע לנסות, ואחרי ששילמנו $5 לכל אחד מאיתנו, שינה את דעתו לאחר שהציץ בחדר הראשון במסלול (שחקנית מחופשת לגופה חיכתה שם, ובאמת נראתה קצת מפחידה מדי). לזכותם יאמר שהחזירו לנו את דמי הכניסה לבית האימה.

וכמובן, בכל מקום, ביתני אוכל עם מיטב מעדני היריד ה"קלאסיים": נקניקיות, קורנדוג, פאנל קייקס, גלידות ועוד ועוד. חוויתי מאד, גם בלי לטעום.

אחרי שביזבזנו מספיק כסף על מטווח פיינטבול, שלושה סיבובי טרמפולינת בנג'י לרון ותחרות זריקת כדורי בייסבול לצחי וסטיב, פנינו לתפוס מקום באירוע המרכזי של היום: הדמולישן דרבי, תחרות הריסת מכוניות!

התיישבנו במקום טוב באמצע, מול מגרש עפר גדול, תחום בגזעי עצים ענקיים. המנחים פתחו את האירוע בברכות מטעם "נסיכות היריד", תיכוניסטיות מקומיות שזכו בתואר באיזו תחרות וברצינות תהומית סקרו את קורות חייהן בפנינו, ואחר כך עברו לשירת ההמנון האמריקני על ידי ילדה צעירה נטולת זרועות, ואז התחיל הדרבי!

שני הסיבובים הראשונים כללו כשמונה מכוניות ישנות וגדולות, כולן ללא שמשות או פנסים ומחוזקות כך שדלתותיהן לא יכולות להפתח. שמונת הרכבים נכנסו לזירה, ולאחר שהוצגו בפנינו הרכבים והנהגים, ניתן האות והתחיל הבלגן. אין הרבה חוקים בדמולישן דרבי: המטרה היא להכנס ברכבים האחרים ולגרום להם נזק מקסימלי. האחרון שנותר הוא הזוכה. לאחר כעשר דקות מפסיקים את ההרס ואם יש עדיין כמה רכבים פעילים, השופטים בוחרים את המנצח לפי האופן בו שיחק.

לראות את התחרות הזו זה כיף עצום. רכבים מתנגשים מאחור ומקדימה, לוקחים גז ו"בום" נכנסים ברכב אחר, ויוצרים "ערימות" של מכוניות. הקהל שואג בשמחה ומעודד, הרעש מהמנועים של הרכבים עצום, ריח של דיזל וענני עפר באוויר – איזה כיף!

שני סבבים היו עם מכוניות רגילות ואחר כך סבב של רכבים גדולים יותר (מה שהאמריקאים מכנים pickup trucks), בין לבין, הפסקות בהן מגיעים הגוררים לפנות את הפגרים מהמגרש… והמנחה, לבוש בגדים מצחיקים וגלימה צהובה עובר בינתיים בקהל, עורך חידונים היתוליים ומעניק פרסים. דן החליט לעקוב אחריו וביקש, וגם קיבל, דיסק עם סרטים של דמולישן דרבי מהשנה שעברה.

אחרי שכבר היינו בטוחים שנגמר העסק, הגיע הפינאלה – גמר הדמולישן דרבי, בו נכנסו לזירה כל אותן מכוניות ששרדו את הסבבים הקודמים ויאללה בלאגן! הפעם, לא מפסיקים את התחרות והאחרון שנותר נוסע הוא המנצח.

עם גרון צרוד מהצעקות ואדרנלין גבוה עזבנו את הדרבי רק אחרי שהסתיים הכל… נסענו למלון והורדנו את סבא וסבתא והילדים, ואני, צחי וסטיב המשכנו לעוד היילייט אמריקני: אימון בייסבול. סטיב היה בעברו שחקן בליגת סופטבול במשך שנים רבות ואחד הדברים שהבטיח לעשות זה ללמד את צחי זריקות וחבטות. יצאנו לפארק מקומי, חמושים בכפפות וכדור, ובעוד אני נהנית מספר בצל העצים, סטיב וצחי שיחקו מסירות… מסתבר שיש לא מעט טכניקה בעניין, וצחי היה תלמיד מצוין ולא בייש את הפירמה!

אחרי אימון הזריקות, צפינו קצת באימון פוטבול של קבוצת נוער מקומית, ואחר כך נסענו העירה לאימון בחבטות. סטיב לקח אותנו למקום בו יש Batting Cages, מעין כלובים גדולים ומרושתים, בהם מכונה יורה לעברך כדורי בייסבול או סופטבול ואתה חובט בהם. אחרי שיעור קצר בעקרונות התיאורטיים, הפליאו השניים בחבטותיהם בכמה סבבים ורק אז הכרזנו על סיום היום הארוך, החזרנו את סטיב לבית אחיו ונסענו בחזרה למלון. יום ארוך ומאד "אמריקני".