במשך החודש בו נסענו מילוסטון לגליישר פארק ומשם לרוקיז הקנדיים, דן התלונן ש"חסר לו עיר" ו"יש יותר מדי טבע". אז היום הוא קיבל מנה גדושה של אורבניות ויצא מרוצה.
יצאנו בבוקר לעבר לב סיאטל, וכבר בתשע בבוקר חנינו באחד החניונים שסביב שוק פייק. באינטרנט ראיתי שמי שמגיע לפני תשע וחצי – early bird – יכול לחנות ב-$10 לכל היום. הגענו לחניון ושם ראינו שהמחיר לציפורים המקדימות הוא $13 – על שלושה דולר נתווכח? שילמנו וחנינו. אחר כך ראינו שאכן יש חניון ב-$10 לכל היום כמה עשרות מטרים הלאה (טיפ לבאים אחרינו, החניון הזול יותר הוא גם היפה יותר והמסודר יותר ויש בו הרבה אדניות עם פרחים).
שוטטנו בשוק המתעורר, הרחנו את הפרחים והדגים, אבל לא ראינו דגים מעופפים בשום דוכן. כנראה היה להם מוקדם מדי. אחר כך יצאנו וחצינו אל קו המים, שם צעדנו דרומה, הרחנו את הים ומול פיוניר סקוור, כיכר החלוצים, חזרנו פנימה אל תוך העיר.
כאן התפצלנו. רון ואבא צחי יצאו למוזיאון המדע, ואילו אני, דן וסבא-סבתא יצאנו לסיור מודרך בעיר הרפאים שנמצאת מתחת לסיאטל המודרנית. מסתבר שמייסדה של סיאטל, רופא בשם מיינרד, החליט להקים עיר על גבי הקרקע שניתנה לו חינם באדיבות הדוד סם (כמו שקיבל כל מתיישב בצפון-המערב בתקופה ההיא). את העיר הוא התחיל לבנות ממש על קו החוף, מה שיצר בעיות ניקוז משמעותיות.
בשלב כלשהו, הוחלט למלא את הרחובות בבוץ ו"להרים" אותם בצורה זו כלפי מעלה, מעל קו הגאות, כך שניתן יהיה לסלול עליהם כבישים כמו שצריך. כדי לשמור על הקומות התחתונות של הבניינים באיזור (רובם היו בני שלוש קומות), "גידרו" את המדרכות בחומות לבנים, חתמו עם גגות לבנים, ואת הבוץ והטיט הזרימו רק לתוך התוואי של הכבישים. כך נוצר מעין "וואפל" עם משבצות שקועות של עיר תחתית בין פסים של כבישים מוגבהים. בתקרת הרחובות שובצו ריבועי זכוכית שיכניסו אור פנימה (הם נמצאים שם גם היום, אם כי הולכי הרגל לא תמיד שמים לב אליהם) וברחובות התחתיים המשיך המסחר להתנהל במשך כמה שנים נוספות. רק בעקבות התפרצות של מגיפת הדבר, הוחלט לסגור את הרחובות התחתיים, שורצי העכברושים, לכמה שנים. עד שחלפה סכנת המגיפה, העסקים כבר עברו מהמקום, והעיר התחתית נותרה נטושה…
בעיר התחתית, סיירנו בעזרת מדריך מטעם ה-underground tours של סיאטל. בחור נמרץ וטעון קפאין (לפחות כל הזמן הסתובב עם ספל קפה ענקי, אבל זו הרי סיאטל… מולדת הסטארבקס), שסיפר לנו במרץ, בחן ובהומור רב על תולדות העיר בכלל, ועל העיר העתיקה התת-קרקעית בפרט. אני נהניתי מאד, למרות שסבא-סבתא טענו שהוא מדבר מהר מדי וקשה לעקוב אחרי כל הדברים. דן, היה מבסוט עד הגג מהאווירה המיסתורית והיה עסוק מאד בחיפוש אחרי רוחות רפאים. בתחילת הטיול צילמנו את התמונה הזו –
במסך הקטן של המצלמה, הבגד הלבן הזה נראה ממש כמו רוח רפאים ואפילו המדריך התרשם מהתמונה המוצלחת.
אחרי הסיור המרתק, עלינו בחזרה אל פני הקרקע, ונסענו באוטובוס אל עבר מוזיאון המדע, לחבור אל צחי ורון. אגב, האוטובוסים בסיאטל חינם משבע בבוקר עד שבע בערב, באיזור המרכזי של הדאונטאון. משום מה, איזור החינם מסתיים כמה מאות מטרים מהספייס נידל ומוזיאון המדע, אז את אלו הלכנו ברגל.
אל הספייס נידל לא עלינו, אבל ראינו אותה מלמטה. מוזיאון המדע היה מאד נחמד ובילינו בו עוד כשעתיים אחרי החבירה. ההיילייטס כללו תצוגת חרקים חיים, שכונה של צינורות פלסטיק בהם חיים mole rats עוורים וחסרי פרווה (מאד מצחיקים), תצוגת דינוזאורים שמתנועעים, המון מוצגים אינטרקטיביים באיכות מצויינת, איזור "ליטוף" של חיות ים (כוכבי ים וכד'), ועוד ועוד מוצגים מסוגים שונים. בחוץ, איזור מקסים של הפעלות לילדים באיזור בריכת הנוי של המוזיאון. תותחי מים חזקים, איתם אפשר להפעיל פסל דינמי באמצע הבריכה. פשוט להיט. ובל נשכח את האופניים עליהם רוכבים במסלול מעגלי בגובה של כחמישה מטר מעל הקרקע (גם אבא וגם סבא עשו כמה סיבובים).
משם חזרנו באוטובוס אל השוק, שהיה צפוף והומה ולא התעכבנו בו יותר מדי אלא הלכנו ישר אל החנייה.
זהו. הלילה הילדים ישנים "אצל סבא וסבתא", איזה כיף לנו. מחר, ניסע לעבר פארק אולימפיק. התכנון המקורי שלי היה לבלות שני לילות באיזור פורט אנג'לס ושני לילות באיזור פורקס. מסתבר שלספונטניות יש מגבלות, כי אני מנסה ולא מוצאת מקום מתאים בפורקס לסוף השבוע. הכל מלא – לפחות במקומות שרלבנטיים לגבינו. נראה שאולי נשנה קצת תכניות, אבל נראה מחר בבוקר, אחרי עוד כמה שיחות טלפון.
זהו, פוסט ארוך, אז צריך גם הרבה תמונות, לא?
לילה טוב לכולנו פה – ויום נהדר לכל האהובים בישראל!
