פוסט קצר ליום מרגש בלי יותר מדי "תיירות", רק קצת.
נסענו בבוקר עם השאטל של המלון לשדה התעופה. הנסיעה קצרה ונוחה, וחוסכת את הבלאגן והעלות של החניה בשדה. אחרי המתנה של כשעה הופיעו סבא וסבתא על המדרגות הנעות והשמחה היתה רבה. אספנו אותם אל חיקנו, הזמנו את השאטל בחזרה ולקחנו אותם אל חדרם במלון, ממש ליד חדרנו (הזמנתי מראש, כמובן).
חשבנו שאחרי שתי טיסות מפרכות, כולל לילה בשדה התעופה בפרנקפורט, בתוספת הג'ט לג, הם ירצו רק לנוח. מה פתאום. סבא וסבתא הגיעו חדורי מרץ ורצו מיד לצאת ולתור את סיאטל.
יצאנו עם הרכב לסיאטל, בלי תכניות סדורות. בדרך עלה נושא מפעל בואינג בצפון העיר וסבא אמר שזה נראה מעניין מאד, אז נסענו.
סיור של כשעה וחצי, שעובר בין מרכז המבקרים לשני האנגרים ע-נ-ק-י-י-ם (שניהם בתוך מבנה שמוכר על ידי גינס כגדול בעולם). הילדים די השתעממו וגם אנחנו יצאנו בתחושה שמדובר בפחות מדי עניין עבור יותר מדי כסף (כעשרים דולר למבוגר). הסיור היה מאד "יחצ"ני", שזה בסדר גמור לסיור חינמי, כמו זה שערכנו במפעלי ג'לי בלי, אבל פחות נחמד, לדעתי, כשגובים כמאה דולר למשפחה. המדריכה לא היתה באמת מומחית לשום נושא רלבנטי, אלא הקריאה לצורך העניין מתוך טקסט מוכן שמשבח את מטוסי בואינג ובעיקר דאגה שלא נלך לאיבוד ונשאר בקבוצה, די באווירת מורה חיילת. בג'לי בלי עוד קיבלנו סוכריות במתנה, וכאן אפילו לא ונטיל של גלגל מטוס (או עט למזכרת).
שקלנו עוד להכנס לעיר, אבל סיאטל, לפחות מהתרשמותנו בימים האחרונים, מוכת פקקים והתנועה בה קשה אף מזו שבלוס אנג'לס. כולנו היינו כבר מספיק עייפים כדי לשוב למלון וכך עשינו.
ליום קצר, גלריה קצרה (בסיור של בואינג גם אסור לצלם… והתמונות הן רק ממרכז המבקרים).
