ימים 78 ו-79 – חוזרים לארה"ב

ב-31 ביולי קמנו אל הבוקר האחרון שלנו בקנדה. אחרי התארגנויות של בוקר, יצאנו מהמלון והספקנו "לברוח" מאיזור האינגליש ביי רבע שעה לפני שהוצבו המחסומים בכבישים לקראת מצעד הגאווה המקומי.

רצינו לטעם מוזיאון מקומי ובחרנו במוזיאון האנתרופולגיה, גם בגלל שמוזיאון מסוג זה עוד לא ראינו בטיול ובעיקר מפני שהוא זכה לציונים גבוהים באתר "טריפ אדוויזר". הנסיעה אל המוזיאון היתה נחמדה מאד – אין ספק שונקובר עיר נאה מאד, עם הרבה עצים וגינות. ירוק כלורופיל על רקע תכלת אפרפרה של המפרץ.

המוזיאון עצמו היה מאכזב. אכן, טוטמים ענקיים ורבים מהם היו בו, ואוסף עצום של מוצגים מרחבי העולם, אבל המוזיאון ערוך בסגנון מיושן מאד. אין מוצגים אינטראקטיביים והמוצגים שכן יש, מוצגים בצפיפות רבה, ללא הסברים רבים. אחרי כשעה נשברנו, אספנו את הילדים המשועממים ויצאנו לבקר חברים בונקובר. הביקור היה, לצערי, ביקור חולים, ולפיכך גם קצר למדי, ואחריו, מצאנו עצמנו יוצאים אל עבר ארה"ב, קצת מוקדם מהצפוי.

בגבול, תור במעבר הגדול שאורך כשעה. כשמגיעים לעמדת הביקורת, שואלים אותנו כמה שאלות, מציצים בנו ובילדים, בודקים במחשב ומעבירים אותנו פנימה תוך שתי דקות.

זהו – חזרנו לאמריקה, לארה"ב המוכרת והאהובה. אני נוהגת פנימה ושומרת על מהירות לפי השילוט. מסביבי כולם נוהגים כמו מטורפים ועוקפים במהירות קדימה. רק אחרי שאני מתייעצת עם צחי לגבי נהגי מדינת וושינגטון פורעי החוק, מסתבר שפשוט אני עדיין חושבת בקמ"ש, אבל ה-70 שעל השלט הוא 70 מייל לשעה ולא 70 קמ"ש… בקנדה, מיד אחרי מעבר הגדול היו הרבה שלטים מאירי עיניים שמזכירים לך לעבור לקמ"ש, אבל בצד האמריקאי מניחים שתזכור לבד לעבור למיילים.

אחד הסיבות לחזרתנו היום היא שסבא וסבתא, הוריו של צחי, עמוס וציפורה, מגיעים לסיאטל להצטרף אלינו. הטיסה שלהם היא ב-1 באוגוסט ורציתי להגיע יום לפני, להתארגן על מלון ליד שדה התעופה ולארגן את הרכב. רק אחר הצהריים, כשבדקתי את פרטי הטיסה, נפל האסימון שהם אמנם ממריאים ב-1 בחודש, אבל נוחתים כאן רק ב-2. כלומר, הקדמנו ביום (מזל שלא איחרנו ביום!).

אם כך ואם כך, אחר הצהריים עובר בארגוני ציוד. הטלנו עוגן במלון Sleep Inn Seatac ואל החדר אנחנו מפנים את הרכב שלנו מכל מה שיש בו ואני ממיינת דברים. אנחנו צריכים לעבור מתצורה של 4 נוסעים, לתצורה מלאה שתתאים לשישה נוסעים ופירוש הדבר – להפטר מציוד. שקלנו תחילה לרכוש גגון, אבל נראה לנו נוח יותר להכניס את הכל ברכב עצמו ולדעתי, הדבר אפשרי. סבא-סבתא מגיעים "לייט" ולנו יש מספיק ציוד שאפשר לוותר עליו.

וכך, שקי השינה שקנינו בתחילה הטיול ללינה ביוסמיטי, המגבות שנקנו לאותה לינה, וחלק מבגדי החורף שמיותרים לנו, הכל מסודר בחבילות ומוכן לתרומה. שאר הדברים מסודרים במזוודה אחת (שנכנסת לתוך המזוודה הגדולה יותר) וצ'ימידן. לגבי ארונית המגרות, חלק ניכר מהתכולה מתארגן בצורה אחרת, ונראה מה יכנס ברכב ומה לא.

היום ה-79 – סיאטל

אחרי ארוחת בוקר במלון – מלון נפלא, אגב, לדעתי התמורה הטובה ביותר לכספנו עד כה בטיול – מעמיסים את שקי התרומה ונוסעים לסניף של Value Village מקומי. ממש מקסים – חנות ענקית, מרווחת ומסודרת כמו חנות מסחרית, שמקבלת תרומות, מוכרת יחסית בזול, ומעבירה את הרווחים למטרות צדקה שונות. לא רק שאנחנו תורמים בהנאה ובקלות, אנחנו גם נכנסים ויוצאים עם שני סרטי DVD, ספר, תרמוס וכמה צעצועים "חדשים" לילדים.

משם נוסעים אל תוך סיאטל, אבל מדלגים על המרכז (שומרים לסיור עם סבא-סבתא) ונוסעים לחלק הצפוני יותר של העיר, אל ה-Ballard Locks. זהו מפעל סכרים של חיל ההנדסה האמריקני, שמווסת את התעלה שנחפרה בין לייק וושינגטון לבין הים. הגענו בדיוק לתחילת הסיור המודרך (מומלץ בחום!) ולמדנו המון על הסכרים, הלוקס, הגנים וכמובן, דגי הסלמון, עבורם יש תעלות מיוחדות. הילדים נהננו מאד, במיוחד מהצפייה בספינות שנכנסות, מועלות או מורדות עם המים, וממשיכות הלאה במפלס חדש. גם הצפייה בדגים, דרך חלונות שמציגים את תחתית הנהר, היתה מהנה. בגלל השפל, לא היו הרבה דגים ואפשר היה לעקוב בקלות אחרי דגים ספציפיים במסע שלהם מחלון אחד למשנהו.

אחרי כשעתיים בלוקס, נסענו הלאה לשכונת פריימונט. סיפרתי לילדים, בוגרי ההוביט ושר הטבעות, שיש בסיאטל טרול מתחת לאחד הגשרים. בתחילה לא האמינו, אבל כשראו אותי שואלת עוברי אורח איפה גר הטרול, ונענית עם כיוונים ברורים, כבר היו סקרנים לראות אותו. אכן, פסל נחמד, אבל הילדים טוענים בתוקף שמדובר בענק אבן ולא בטרול. אחרי עוד קפה (סטארבקס כמובן, שיש פה בכל פינה), וגלידת קולדסטון מדהימה (mud pie mojo – חובה!), חזרנו למלון להמשך התארגנויות וסידורים למחר.

אגב, כבר בפריימונט ראינו אותו פתאום, ואחר כך הוא ליווה אותנו בכל הנסיעה על הכביש המהיר דרומה – הר רינייר הפציע במלוא הדרו וסחט הרבה קריאות התפעלות לאורך כל הדרך. תוכלו לראות גם אותו בין התמונות כאן –