ימים 69 ו-70

מה עשינו ביום ה-69 לטיול? כלום. ואין אפילו תמונה אחת מאותו התאריך. אני ביליתי את הבוקר בסניף של סייפווי בכתיבת הפוסטים הקודמים ואחר כך הצטרפתי אל החבר'ה בחדר לטלביזיה, משחקים, סריגה וספרים. איזה כיף!

מזג האוויר היה קודר מאד, כך שהתאים בדיוק ליום מנוחה בחדר.

ביום ה-70, הוא ה-23 ביולי, קמנו מאוששים ומלאי מרץ להמשך הטיול שלנו. התחזית הבטיחה יום שמש, אבל השמיים כנראה לא היו מתואמים. כשיצאנו מהחדר בעשר בבוקר, עדיין טפטף גשם והשמיים היו אפורים, אם כי העננות היתה פחות דרמטית מיום האתמול, אז כיסו העננים את ההרים סביב קנמור בערפל סמיך.

היעד שלנו היה לייק לואיז, במרחק של כשעה וחצי נסיעה מקאנמור, וקיווינו שעם הנסיעה וחלוף הזמן, השמיים יתבהרו וכך אמנם היה. אגב, בכביש 1 היה פקק מטורף, לא ברור למה, ועברנו שוב לדרך ה-Bow Valley. בפקק דומה בישראל, היו כל הדרכים המקבילות פקוקות או עמוסות, אבל פה משום מה, אנחנו בין הבודדים שבוחרים בדרך האלטרנטיבית והיא פנויה לחלוטין.

לייק לואיז מרשים בגודלו, צבעיו והקרחון הגדול שמונח מעליו ואחרי קצת תמונות והתארגנות, אנחנו מחליטים ללכת ברגל ללייק אגנס, אגם אחר שכדי להגיע אליו צריך ללכת במסלול שמטפס מעלה. המסלול סלול היטב, לפחות בחציו הראשון, אבל אותי לפחות, השיפוע בהחלט מאתגר. שניים וחצי הקילומטרים הראשונים של הטיפוס קשים, והקילומטר האחרון, מאד קשה. הוא מתחיל מאגמון שנקרה Mirror Lake, עצירה מבורכת לתמונות, אבל אז צריך עוד להמשיך ולטפס…

השביל כבר בוצי מהגשם של אתמול ומסביב שלג טרי.  עוד קצת ועוד קצת, והבאים מולנו כבר מתחילים לעודד אותי שזה או-טו-טו נגמר… כנראה נראיתי כמי שזקוקה לעידוד רב…

בסופו של השביל, מפל משקשק ולידו גרם מדרגות ואז – אגם אגנס נגלה בפנינו במלוא הדרו. מבחינתי, אנטי קליימקס רציני. בשביל זה העלייה הקשה?

מסלול מעולה למי שאוהב לטפס קצת, אבל לייק אגנס, עם כל הכבוד, הוא שלולית במונחי הרוקיס (וכן, שלולית יפה). מול האגמון, בית תה שיחודו בכך שהוא מתנהל ללא חשמל ותשתיות והמחירים בהתאם – קנקן תה ב-$12 דולר… שתינו קפה יחד, אכלנו קצת מצידתנו וירדנו בחזרה ללייק לואיז.

נסענו משם לעיירה באנף, ששוכנת בלב הפארק הלאומי בעל אותו השם. התכנית היתה לעלות ברכבל על סלפור מאונטיין ואולי לשוטט קצת בעיר. העיר היתה עמוסה מאד, עם פקקים ועומסי חניה מטורפים, אבל חצינו אותה והגענו עד אתר הרכבל. תור ארוך מחוץ למבנה והילדים הכריזו שלא רוצים לעלות על הרכבל. הצצה פנימה לבדוק מחירים כרטיסים מעודכנים, גילתה שלא רק שהתענוג יעלה לכולנו יחד כמאה דולר, אלא גם התור שבחוץ הוא רק "קצה הקרחון" ובפנים מתפתל נחש ארוך של אנשים שמחכים לעלות… בקיצור, ויתרנו ועזבנו את המקום. באנף כולה לא עשתה לנו חשק לעצור בה ופשוט המשכנו לסיבוב רכוב לאגם מיננוואנקה.

עצירה לתמונות באיזור האגם, ובלי להתעכב יותר מדי, המשכנו הלאה לקאנמור לחדרנו. בדרך, רכבים עוצרים על הכביש המהיר וברור שיש כאן חיה רצינית – הפעם מוסית עם עגל. עצרנו, צילמנו קצת ויצאנו בחזרה לכביש בדיוק כשהגיע ריינג'ר לפזר את ההפגנה.

זהו ליום זה, האחרון שלנו באיזור הרוקיז הקנדיים הדרומיים! הנה עוד קצת תמונות –