היום ה-56 – ילוסטון, 9 ביולי 2011

וואו, איזה יום מוזר. התכנית להיום: טיול רגלי מאומץ של צחי, היוצא מאיזור הבקתות שלנו, חוצה את הפארק לרוחבו בטריילים רגליים ומסתיים במוזיאון שבאגן נוריס, שם נאסוף אותו. אורך המסלול כ-27 קילומטר.

בשש בבוקר, אני מתעוררת להגיד לו שלום ובהצלחה. מצויד בתרמיל גב, אוכל ומים לשש שעות, ספריי דובים ומצלמה הוא מוכן לצאת לדרך. בבוקר מאד מאד קר, אז גם מעיל (מה עוד שכבר נוכחנו לדעת איך מזג האוויר יכול בקלות להשתנות כאן).

אני חוזרת לישון, מתעוררת בנחת עם הילדים ואנחנו מבלים את הבוקר בבקתה, בעבודה על חוברות הג'וניור ריינג'ר, משחקים ועוד. קבענו לפגוש את צחי בשעה אחתשתיים בנוריס, אז בשתייםעשרה וחצי אנחנו נוסעים לשם. הסיכום היה, שמי מאיתנו שיגיע ראשון, יגש אל הריינג'ר וידווח הגעה וכך עשיתי. לא, עדיין לא ניגש אליו מטייל ואמר שהוא מחכה לאשתו, אבל הריינג'ר שמח לסייע בתיאומים ורשם לפניו את העניין. בינתיים, לקחתי את הילדים וירדנו לסיור באגן החרסינה, אחד משני מסלולי הסיור באיזור נוריס. הכל מעניין, אבל כצפוי, כבר די שבענו גייזרים ובריכות רותחות. חוזרים לריינג'רים, אבל לא, צחי עדיין לא הגיע. הריינג'רית במקום אומרת לי שהמסלול ארוך ואין מה לדאוג. אנחנו יוצאים לסיבוב בלופ השני בנוריס – הלופ התחתון וצופים בגייזר הגבוה ביותר בעולם – הסטימבוט. ההתפרצויות אינן סדירות, והאחרונה תועדה בשנת 1985….

מסיימים את הלופ וחוזרים למרכז המבקרים, ולא, צחי עדיין לא הגיע. השעה כבר שתיים וזה די מוזר. שש שעות אמורות להיות לו די והותר, לא כל שכן שמונה שעות. גמרנו גם לראות את המוזיאון ואפילו לסיים את חוברות הג'וניור ריינג'ר ולקבל את התגים ובשעה שלוש, אני כבר ניגשת לריינג'ר ומדווחת שיש בעיה. הריינג'ר לוקח פרטים ומדווח על נעדר ומי שמדברת איתי בקשר שם מבקשת שנשאר שם במקום ואם הנעדר יופיע, נודיע להם מיד כדי שיבטלו את החיפוש

אני והבנים יושבים ומחכים ומחכים. תסריטים מפחידים לא חסר, אבל אני משתדלת להרגיע את הבנים. הם כבר גילו שחלק מהשביל, החלק האחרון שעובר בין הקמפרגאונד של נוריס למוזיאון בו אנחנו מחכים, סגור בגלל פעילות גריזלי ודי דואגים.

אחרי חצי שעה, מופיע במקום ריינג'ר בכיר יותר, אחד שנושא נשק ונוסע ברכב שנראה כמו רכב משטרה וכתוב עליו 911. איך שאני רואה אותו מתקרב, אני מתחילה כבר לדאוג. הוא יוצא אלינו וקורא לי אל המשרד ושם אנחנו יושבים כחצי שעה וממלאים טפסים מפורטים אודות "הנעדר". מה צבע שיערו? מה גובהו? מה לבש? האם יש לו זקן? מה מבנה גופו? ועוד כהנה וכהנה. השעה כבר ארבע וחצי, כשהריינג'ר מקבל הודעה שהנעדר נמצא ומחכה לנו בקמפרגראונד של נוריס, בריא ושלם. אנחות רווחה מכולנו והריינג'ר מוביל אותנו אל הקמפגראונד כשאני נוהגת ברכב שלנו ועוקבת אחריו. מסתבר שלא מדובר בסתם קמפגראונד, כמו שחשבתי, אלא מקום גדול, שיש בו גם.. מוזיאון וגם תחנת ריינג'רים. את הנעדר, הביא הריינג'ר אלינו במכונית ואחרי איחוד משפחה מרגש ותודות, הוא נסע לדרכו.

אולי כבר ניחשתם מה קרה. צחי סיים את המסלול כבר בשעה שתיים עשרה בצהריים, כשהגיע לקמפגראונד עליו היה שלט גדול NORRIS ובו היה גם מוזיאון. הוא ניגש לריינג'ר, דיווח הגעה וחיכה. דאג לנו במשך הרבה שעות ואפילו שאל את הריינג'ר אם יתכן שיש איזו כפילות ושאני מחכה במקום אחר והריינג'ר אמר לו שהנוריס האחר הוא אגן הגייזרים. צחי הניח שמדובר במסלול גייזרים כמו אלו שראינו עד כה, כלומר בלי מוזיאון ושהוא במקום הנכון. אני הנחתי שהקמפגראונד הוא רק קמפגראונד. המוזר הוא, שלאורך שעות, אף ריינג'ר לא הבין שאם קבענו להפגש במוזיאון בנוריס, אולי אנחנו מחכים במוזיאונים שונים. רק בשעה ארבע וחצי, נפל האסימון לריינג'ר שבקמפגראונד והוא החליט להתקשר למוזיאון השני ולבררמדהים, שכבר מילאנו טפסים, התארגנה משלחת חיפוש, הוזעק ריינג'ר בכיר ואף אחד לא חשב שם על האפשרות שהיה בלבול בין שני המוזיאונים בנוריס.

בקיצור, סוף טוב, הכל טוב. אתן לצחי לתאר את המסלול שלו, שהיה אכן מרתק והתמונות הן גם משלו וגם משלנו (וקל לדעת מה מאיפה).

צחי: היום סוף סוף הזדמן לי לטייל באופן עצמאי. המסלול המתוכנן מגיע למרכז מבקרים סמוך, במרחק של 27 ק"מ.יצאתי לפני 6 בבוקר. והלכתי לנקודת ההתחלה של המסלול, אותה ראינו אתמול.

ההתחלה נפלאה – שביל ברור, מסלול יפיפה, דשאים בריכות, אגמים, יערות, אך קר למדי כך שמעט קשה בתחילה להפעיל את האצבעות לצורך צילום. די מהר התחלו קשיים (קלים) – המסלול עובר בחלקים נמוכים, המוצפים לעיתים, ואני מנסה (בהצלחה חלקית) לבחור מקומות מדרך שישמרו את הגרביים יבשות. בשביל אני מבחין בתרמילים תלויים גבוה, ובקרבתם אוהל – מטיילים שישנים במקומות מוסדרים לאורך השביל. היו מספר מטיילים, שכולם ישנו, למרות שהבוקר האיר מזמן.

הנחלים כולם זורמים בעוז, והגשרים מורכבים לרוב מעץ שנפל לרוחב הנחל, אותו נדרש לעבור בהליכת שיווי משקל. רוב הנחלים היו צרים. איזון טוב נדרש גם בהליכה רגילה לאורך השביל, לרוחבו נפלו אין סוף עצים (סוג העץ הנפוץ כאן נוטה ליפול בשרפות, רוח וכל סיבה שהיא) כך שגם ההליכה לאורך השביל הופכת למסלול מכשולים מעניין, ביחוד בבוקר, כשהעצים מכוסים בכפור.

באגם השלישי לאורכו אני הולך הוא יפיפה במיוחד, ובו אנו רואה להקת אווזים ,המדדה במרץ לתוך האגם כשאני מתקרב. הנחלים המזינים והיוצאים מאגם זה זורמים במקביל זה לזה בבקעה ירוקה ורטובה, ועליהם כבר אין גשר. בלית ברירה אני מבין שצריך כאן לחלוץ נעליים ולקוות שהנחלים לא עמוקים יותר מגובה התחתונים. הבשר החשוף מלהיב כשני מליארד יתושים ואני מנהל מרוץ מולם, עד טיפת הדם האחרונה.. לאחר חציית הנחל השני, השביל די נעלם, ולקח קצת זמן למצוא את המשכו.

בהמשך עולים סוף סוף מהאזורים הביצתיים, ובשביל אני מבחין בעקבות רבות – צילמתי עקבות של זאבים ושל דוב גריזלי (אומת עם ריינג'ר). אזכיר, כי כל כדקה אני קורא בקול על מנת למנוע מפגש כזה עם דוב. העקבות בהחלט מעודדות להמשיך כך.

לאחר מכן אני מגיע לנחל רחב, אותו צריך לעבור בהליכת שיווי משקל על קורה.. לאחריו נחל עוד יותר רחב, שבו כבר אני מרגיש ביטחון ומצלם תוך כדי החצייה. פספסתי קריירה בקרקס. הזמן עובר כשנהנים, ובהמשך, אני פוגש זוג (ראשון שהולך על השביל) מעט לפני מרכז המבקרים אליו אני צריך להגיע.

ב 12 בצהריים, לאחר 6 שעות מאומצות, אני מגיע למרכז המבקרים, ואכן יש שם מוזיאון (קבענו להפגש במוזיאון). אך לצערי אין אוכל, ואני גוווועעע ברעב. הריינג'רים נחמדים ומהם אני מבין כי אכן זה המקום.

אני מחכה, ומחכה, וענת לא באה.

כולם מאוד נחמדים שם ומשתתפים בצערי ובחשש – מה קרה לענת, וכמה חבל שאני גוווע ברעב (אוכל להציע לי לא עלה על דעתם). לאחר 4 שעות ואין ספור טלפונים אחד הריינג'רים "נזכר" שהקומפלקס כולל שני חלקים, וגם בשני יש מוזיאון.

סוף טוב, הכל טוב. היתה לנו הרפתקה והפקנו לקחים לקראת פיצולים עתידיים (רמז לפוסטים הבאים: הם יושמו בהצלחה). אגב, שימו לב לתמונה של רון ליד סימני הדב על העץ –

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. todos los colores

    נשמע יום חווייתי ומפחיד במיוחד! מפתיע באמת שהריינג'רים לא חשבו על קיום המוזיאון הנוסף. שמחה שהתאחדתם והכל בסדר. שיהיה המשך טיול בטוח ומהנה!

  2. אתי

    אנחנו נמצאים כרגע באוהיו, קצת חולים בשבוע האחרון ולכן הרבה תכניות לא יצאו לפועל. היום נחים בתקווה שישתפר בהמשך.
    אם יהיה לך זמן תציצי באתר שלנו ותקראי את הכתבות.
    גם אני הופתעתי מהחמימות ומטוב הלב – רותם התעלפה לנו באמצע הרחוב, השכבנו אותה על הרצפה וכל מי שעבר עצר להגיש עזרה והציע לקרוא ל 911, תוך שניות הייתה שם אחות שמדדה לה דופק, דקות לאחר מכן שלושה גברים עוצרים את מכוניתם בצד הדרך, הם רופאים בחופשה, אחד מהם מוציא תיק רופא מודד לה לחץ דם (כמובן מבקש רשות לכל פעולה), שם לה מסכת חמצן, הם והאחות לא עזבו אותנו עד שהגיע האמבולנס. היינו המומים והצטערנו שלא הודינו להם מספיק אבל בכל זאת התעלפה לנו ילדה והיינו בלחץ. לרותם שלום, היא התאוששה מהר מהסיפור.

  3. ענת

    הי אתי, מה איתכם? איך מתקדם הטיול שלכם? אכן, היתה חוויה מלחיצה, אבל נראה לי שדווקא הצורך להרגיע את הילדים עזר לי להשאר יחסית רגועה. היה רגע אחד שדמעתי בו קצת, דווקא כשניגשה אלי מישהי זרה לגמרי ואמרה ששמעה את הדיווח שלי לריינג'ר והציעה להשאר ולחכות איתי כדי לתמוך. המחווה מאד נגעה לליבי, והציפה קצת דמעות… אבל הודיתי לה ואמרתי שנסתדר. בכלל, יש פה אנשים חמים וטובי לב מאד.

  4. אתי

    כל הכבוד לצחי על המסע הארוך אבל הסיפור שלכם הצליח להלחיץ אותי אפילו שהבנתי שהסוף טוב. איך הצלחת לשרוד את השעות האלה ולהרגיע את הילדים?

  5. אל השחר חגית

    צחוש כל הכבוד, מזל שלא הצטרפתי לטיול היית צריך גם לגרור אותי בנוסף, אני נהנית מהטיול שלכם, רעין נפלא לכתוב הכול.מתגעגעת כמובן,אתמול לא שמעתי אותך ,אבל רון העביר הדיווח בהתאם ומעל לציפיות אפילו. כמה גדל והתבגר. טיול כזה שווה לפחות שנתיים לימודים בבית ספר אם לא יותר. סחטיין
    שמרו על עצמכם. סבתא חגית שאוהבת ומתגעגעת.

התגובות נעולות.