היום ה-54 – ילוסטון! 7 יולי 2011

אנחנו קמים מלאי התרגשות לקראת הפארק הבא שעל הפרק – ילוסטון! יוצאים אל החנות של "הכפר" לקנות קפה ומצרכים ומיד מתחברים לשיחת הבוקר… בפארק ילוסטון, בדיוק מייל וחצי מהמקום בו נהיה בארבעת הימים הקרובים, דובת גריזלי הרגה מבקר. עד שכבר הצלחתי להרגיע את עצמי קצת בקשר לדובים והנה בדיוק ביום בו אנחנו מגיעים, בדיוק במקום אליו מגיעים, קורה אותו אירוע שלא קרה מזה עשרים וכמה שנים בפארק! כמו שאתם מתארים לעצמכם, רמת החששות שוב המריאה אצלי והחלטתי שסיורים רגליים אני עושה רק בקבוצות בהדרכת ריינג'ר.

אנחנו יוצאים צפונה אל ילוסטון, כשהאיזור הראשון בו אנחנו מבקרים, אחרי עצירת נוף קצרה מול הנהר, הוא אגן הגייזרים של הבוהן המערבי של אגם ילוסטון. שם ארוך שבאנגלית הוא – West Thumb Geyser Basin.

טעימה מדהימה מהעושר של ילוסטון ממתינה לנו כאן. מבחר ססגוני של ארבעת המופעים הגיאותרמיים של הפארק: ארובות אדים, בריכות חמות, בריכות בוץ ואפילו גייזרים (אם כי לא רואים התפרצויות גייזרים בזמן ביקורנו). כאן, איזור הפעילות הגיאותרמית נושק לשפת האגם, ויוצר תופעות מיוחדות כמו נחלי מים חמים הזורמים מהמעיינות אל האגם הקר וכן גייזרים שבתקופה זו של השנה הם תת-מימיים.

כזה הוא הגייזר המכונה ביג קון, שנמצא כעת שקוע לגמרי מתחת למים. האגדות מספרות שדייגים היו דגים במים הקרירים של האגם ואז, מבלי לזוז ממקומם, מעבירים את החכה ועליה הדג אל פי הגייזר ומבשלים את הדג בזמן ההתפרצות. במציאות, אם כי יש תמונות כאלו מלפני כמאה שנה, של תיירים לבושים בסינר שף העומדים בפוזה הנכונה, הדבר מסוכן מדי ויש תיעוד של דייגים שנכוו תוך כדי ניסיון לממש את פנטסיית ה"דוג ובשל".

הצבעים של הבריכות השונות יפהפיים. קשת של גוונים עזים הנעים בין כחול עמוק במרכז הבריכות, דרך טורקיזים לכתומים, צהובים וחומים בקצוות. הצבעים מהווים אינדיקטור לטמפרטורת המים: במקומות החמים ביותר, במרכז הבריכות החמות יותר, המים כחלחלים. במקומות הקרירים יותר מתפתחות בקטריות הצובעות את שולי הבריכה בכתומים וצהובים. בנוסף, יש בריכות צלולות ויש כאלו "חלביות" יותר, מה שמוסיף לצבעוניות הרבה. ברקע – האגם הכחול כחול מצד אחד, וממול הירוק-ירוק של העצים והדשאים. בכלל, בתקופה זו של השנה, ילוסטון ירוק מאד ומכוסה בעשב ירוק מנוקד בפרחים בשלל צבעים. פשוט מקסים.

בחיפוש אחר גלידה להפסקת צהריים, אנחנו נוסעים שני מייל בחזרה דרומה, אל מרכז המבקרים של גרנט וילג'. שם אנחנו אוספים את חוברות הג'וניור ריינג'ר לילדים, ולומדים קצת בתצוגה שיש שם, המתמקדת בשריפות הענק שהיו בילוסטון בשנת 1988. אנחנו נשארים גם להרצאת ריינג'ר בנושא דובים.

הנושא חם היום, בעיקבות ה"אירוע" ואנחנו מקבלים תדרוך מפורט: איך מבדילים בין דוב שחור לגריזלי, ובעיקר, מה עושים אם פוגשים גריזלי בשביל. אם הגריזלי קרוב מדי, הוא עלול לתקוף ואם הוא תוקף, הפתרון הוא לשכב על הבטן, לכסות את העורף בכפות הידיים ולהעמיד פני מת. אחת הבעיות בטקטיקה הזו, היא שהגריזלי נוטים לבצע וידוא הריגה… אגב, אם אתרע מזלך והגריזלי תקף אותך כדי לטרוף אותך, ולא מתוך הגנה עצמית, אז עליך להאבק בכל הכוח ובשום פנים ואופן לא להעמיד פני מת, כיוון שאז ימשיך הדוב בסעודתו. איך יודעים מהי כוונת הגריזלי? לזה עוד לא מצאו תשובה טובה. קיבלנו גם תדרוך לגבי השימוש בספריי דובים. הרעיון הוא לעמוד במקום ולא לזוז בזמן הסתערות הגריזלי ולרסס רק כאשר הדב מגיע לטווח של מטר עד שניים. להזכירכם, הדב רץ את המרחק הזה, כך שמדובר בשברירי שניות. לטעמי, עדיף לרוץ. נכון שהגריזלי ישיג אותי מהר מאד, אבל לפחות יהיה לי מה לעשות בשניות האחרונות לחיי….

בקיצור, עד כמה שהריינג'ר ניסה לשלב הומור ולהבהיר שאין כוונתו להפחיד, ושיש לנו זכות גדולה להיות קרובים כל כך לטורפים האלו, אני אישית מרגישה שאילו לא היו דובי גריזלי באיזור, היה לי נוח קצת יותר.
משם נוסעים צפונה – הכיוון הכללי הוא איזור הקניון של הילוסטון, שם נמצאת הבקתה שהזמנו לארבעה לילות. בדרך, כמה מיילים לאחר שנפרדים מאגם ילוסטון, עוצרים להתבונן באשדות לה הרדיס. זרם עצום, רחב וחזק שזורם החוצה מהאגם בנהר הילוסטון. דגים טרוטה מנסים מדי פעם לדלג על פני הזרם ולשוב אל האגם, אבל לא נראה שהם מצליחים. חלקם נשארים לשכשך בצדדי הנהר, במקום בו הזרם חלש יחסית.

ממשיכים עם הכביש צפונה, ועוצרים הפעם בנקודה המכונה "וולקנו הבוץ" או mud volcano.
הפעם, מסריח מאד. האיזור עשיר בגופרית, והבריכות השונות באיזור מעלות אדים מצחינים שמוסיפים לאווירה. כאן אין בריכות צבעוניות, אלא מעיינות מפעפעים בעוז של מים בוציים ועכורים. כמו באיזורים פעילים אחרים, גם כאן רוב השביל הוא על גבי דק עץ מוגבה – קרום האדמה דק ושביר כאן וצעד לא נכון על פני הקרקע עלול להביא לנפילה אל תוך בוץ רותח. לא נעים ולכן עדיף לשמור על ההנחיות ולהשאר על השביל המוגבה.

אחת הנקודות המעניינות כאן בהר הגעש הבוצי נקרה מערת פה הדרקון וקל לראות למה. פתח מערה אפל, ממנו יוצאים ענני אדים וזרם של מים בוציים אפורים. מדי פעם ענן אדי גופרית מתפרץ החוצה בבועה גדולה שיוצרת גל של מי בוץ הלאה אל הנחל. כל התהליך מלווה בפסקול רועש של גרגורים, פעפועים ושאר רעשי מים רותחים.

השביל מוביל אל עבר בריכות בוץ מפעפעות אחרות וכל האיזור אפוף אדים מסריחים. רון לא עומד בצחנה וחוזר לרכב לחכות שם. אנחנו מקיפים את המסלול וזוכים לראות צלע גבעה ובה גדמי עצים. לא חסרים עצים מתים בילוסטון – תוצאה של שריפות עבר, סופות, שלגים ומה לא. אבל העצים האלו מתו באופן מיוחד מאד – הם התבשלו. הם עמדו לתומם על צלע הגבעה כשרעידת אדמה קלה בשנות ה-80 הסיטה את מערכת זרמים המים החמים התת-קרקעית. טמפרטורת הקרקע עלתה במהירות והעצים פשוט התבשלו… ונפלו.

כבר אחר הצהריים, ואנחנו רוצים להגיע לבקתה. קצת קשה בילוסטון, כשכל סיבוב של הכביש מגלה לך פנינה חדשה שממש כדאי לעצור ולהציץ בה… אנחנו עוברים כעת דרך עמק היידן, ורואים ביזונים רועים באחו וגם איילי אלק. קצת לא נעים לאמר, אבל התרגלנו. כבר לא עוצרים למראה ביזון או אלק, אלא אם כן הם קרובים לכביש באופן מיוחד.

בסופו של דבר, מגיעים אל הבקתה – קטנה יותר מזו שבקולטר ביי, ועם פחות אווירה, אבל אין תלונות. הכל נקי מאד, מסודר ונעים. העיצוב הפנימי דומה מאד לחדר מוטל. גם כאן, אין מקרר, מיקרוגל, וכמובן שלא טלפון או טלביזיה. גם מיזוג אין, אבל יש חימום. ארוחת ערב במסעדה שליד הלודג' ואנחנו פורשים לשנת לילה, אחרי יום ארוך ומרתק.

לפוסט הזה יש 3 תגובות

  1. רועי

    איזה כיף!!
    החזרת אותי כמעט שנתיים אחורה! היינו באמצע ספטמבר 2009 בילוסטון והיה מדהים! לדעתי זהו הפארק המדהים ביותר בארה"ב.

    כ"כ כיף ותמונות מצויינות!

  2. אתי

    הילוסטון מקסים. התמונות שלכם יפות והצלחתם להתגבר על הדובים (זה לא מצחיק, גם אני מפחדת). בדיוק היום רותם הזכירה איך היא ברחה חזרה לקרוואן כשהיינו באותו מקום שבו יש צחנה נוראית.

  3. אל השחר חגית

    קצת פחד לא מזיק, מוסיף להתרגשויות,וטוב שאתם כבר אחרי זה. הצבעים מדהימים , הגייזרים הבריכות הכול נראה פשוט מדהים
    נשיקות ואהבה לכל המשפחה

התגובות נעולות.