טיול 2009 – פרק ב': סן דיייגו, לה הויה, בלבואה פארק ולגולנד

יום חמישי, 26 מרץ 2009 – סן דייגו: לה הויה ומוזיאון רכבות הצעצוע

בבוקר שאחרי הטיסה התעוררנו בארבע לפנות בוקר רעננים אחרי שינה ארוכה. נו, אז זה ג'ט לג.
במוטל דווקא מגישים מעין ארוחת בוקר והחדר מתוכו היא מוגשת כבר פתוח. יש בייגלים ומאפה שמרים שמחממים בשבילך בטוסטר, קפה ואפילו שוקו לילדים.כיוון שלא ציפינו כלל לארוחת בוקר, זו היתה דווקא הפתעה נחמדה. את מגש האוכל והשתייה אנחנו לוקחים החוצה אל החצר, שם יושבים בפינות ישיבה וסועדים את ליבנו.

בחמש בבוקר אנחנו יוצאים לדרך שבעים ומרוצים. הג'י.פי.אס. עובד ואין פקקים בשעות האלו ואנחנו עוזבים את לוס אנג'לס ויוצאים דרומה לכיוון סן דייגו בנסיעה נעימה. הילדים נראים קצת בשוק, שילוב של ג'ט לג והלם תרבותי? אוקי, גם ההורים נראים די דומה…

עוצרים בלה הויה, פרבר של סן דייגו מצפונה לה. עצירה ראשונה היא בתחנת דלק, לשירותים  ושתייה. פעם ראשונה בארצות הברית, צריך להתנסות במטעמים המקומיים, אז אני קונה כוס ענקית של ד"ר פפר. טעם של תרופה נגד שיעול מעורבבת עם סודה. אף אחד מאיתנו לא רוצה יותר משלוק לטעימה (וגם לא כל השלוקים בדיוק נבלעים – בואו נגיד שהשקינו את השיחים בתחנת הדלק).

נחים ליד כלבי הים

העצירה הבאה היא קרוב יותר לחוף בלה הויה, לראות את כלבי הים. מסתבר שלפני אי אלו שנים החליטו לתחום חוף במעין מזח/שובר גלים כדי לאפשר לילדי לה הויה לרחוץ בים בלי להתמודד עם גלי האוקיינוס האימתניים. אז הסתבר שגם כלבי הים חובבים חופים שקטים והם הגיעו והתנחלו בחוף. התנהל מאבק ציבורי בעניין – האם לגרש את כלבי הים כדי שהחוף ישמש למטרה המקורית או לאו. צרות בלה הויה…

כלבי הים זכו בינתיים, אבל עדיין נתונים במחלוקת. למעלה על הטיילת עברנו ליד דוכן וחתמנו על עצומה למען השארת כלבי הים במקום. אפילו קנינו בובת כלב ים כתרומה למאבק וכך אימצנו את סולי שליווה אותנו לאורך כל הטיול.

החוף פתוח למבקרים וללא תשלום. ירדנו אל כלבי הים ובילינו בחברתם כשרק חבל מפריד בינינו ובינם ומונע מגע ישיר. היו מעט אנשים ויכולנו להשתרע בנחת על הסלעים ליד כלבי הים ולהנות מהמראות. אחר כך עלינו על המזח והילדים נהנו מעל מגלי האוקיינוס השקט. שחלקם נשברים בעוצמה ומפזרים רסס על כל מי שעומד על המזח. צווחות האושר תועדו בסטילס ובוידאו ואחרי שעה ארוכה התנתקנו מהים ועלינו אל הטיילת הקטנה שלמעלה, שם ישבנו ואכלנו את החטיפים שקנינו בתחנת הדלק וחלקנו קצת עם הסנאים המקומיים.

עצירה נוספת בחנות טלפונים שאותרה מראש בעזרת גוגל ארת' ואנחנו מצויידים בשני טלפונים סלולריים מקומיים. טלפונים זולים – ריפרבישד refurbished – שזה אומר משומשים ומושמשים מחדש.  בשלושים דולר קונים מכשיר שטעון כבר בשיחות בשווי $25 דולר. קנינו שניים ששימשו אותנו בעיקר כמכשירי קשר ביננו וגם לשיחות מקומיות. את השיחות לארץ עשינו בעיקר בעזרת סקייפ מהמלון.

ועכשיו, כשהעיר כבר התעוררה, אנחנו נכנסים לסן דייגו. עדיין מוקדם מדי להגיע למלון ואנחנו שמים פעמינו היישר לפארק בלבואה וקונים כרטיס פספורט שכולל כניסה לכל אחד מהמוזיאונים – פעם אחת לכל אחד – ואפשר לנצל אותו במשך שבוע. הדבר מקנה הנחה משמעותית.

מוזיאון רכבות הצעצוע

המוזיאון הראשון שאנחנו מבקרים בו כבר באותו היום הוא מוזיאון רכבות הצעצוע. מסתבר שקודם היה פארק בלבואה עם שורת הבניינים המפוארים שנבנו לקראת תערוכה בתחילת המאה ה-20. אחרי שנגמרה התערוכה, החליטו ששדרת הבניינים, האל פראדו, יפה ופופולרית מכדי שתפורק. בהדרגה התמלאו הבניינים (שצריך היה לבנות אותם מחדש למעשה, כי לא נבנו מראש לשימוש ארוך טווח) במוזיאונים. בסן דייגו יש אגודה של חובבי רכבות צעצוע והם קיבלו לרשותם את אחד המבנים. מאז ועד היום הם עמלים על מילויו בדגמי ענק של רכבות צעצוע, כולל כל הנופים שמסביב. הם מנסים להציג מסלולי רכבות אמיתיים מרחבי קליפורניה.

כולנו נהנינו מהדגמים והילדים נהנו מחדר תומס הקטר, בו יכלו לשחק עם רכבות צעצוע ולראות תומס הקטר בטלוויזיה. בשלב הזה, היינו כבר מאד עייפים ופשוט השתבללנו לידם.

זה הזמן לסיים את היום במוטל שלנו –

Days Inn Hotel San Diego Hotel Circle

המלון הוזמן מראש דרך hotels.com לשבעה לילות במחיר מבצע של $442 במקום $703 (מבצע שהיה בתוקף רק ליומיים). בתמורה קיבלנו חדר מרווח יחסית, עם שתי מיטות קווין-סייז, מקרר, מיקרוגל וחדר אמבטיה עם שירותים, מקלחת ואמבטיה. האתר הזכיר גם פלייסטיישן בחדרים, אבל הסתבר שזה כרוך בתשלום נוסף, אז וויתרנו.

מקלחות, אמבטיות וארוחת ערב קלה שמבוססת על כמה מוצרים שקנינו במכולת הדלה יחסית ליד המלון. דווקא יש מסעדה נחמדה מתחת למלון אבל גם אנחנו וגם הילדים עייפים והילדים שלנו ממילא לא אוכלים הרבה במסעדות, אלא אם כן מדובר בשיפודייה.

החדר במוטל

יום שישי, 27 במרץ 2009, סן דייגו – לגו לנד

דווקא היום מרגישים יותר עייפים, כאילו הג'ט לג הארור הזה מכה בנו בדיליי של יומיים. אולי האדרנלין של ההתמקמות הראשונית טשטש אותו קודם.

התכנון שלנו להיום כולל את לגולנד שברור לנו שהולך להיות להיט, גם כי הפארק מתאים במיוחד לגילאים של דן ורון וגם כי שלושת הבנים במשפחה (כלומר גם האבא) מאד אוהבים לגו ויש במקום סדנאות בנייה בלגו. על רקע זה, ובהתחשב בהרגשה הכללית הפחות מאופטימלית, אנחנו קונים כרטיסים ליומיים. תוספת המחיר מזערית – רק $10 – ונראה לנו סיכוי טוב שנשתמש בכניסה השנייה.

פארק לגולנד ממוקם צפונית לסן דייגו. אני נוהגת בפעם הראשונה ולוקח לי קצת זמן להתאפס על הנהיגה המקומית. בסן דייגו שלל מחלפי ענק – קערות ספגטי רבות קומות שגם הג'י.פי.אס. מתבלבל בהם (כנראה קשה לו לזהות בדיוק באיזו קומה אנחנו). צחי מנסה לנווט לפי השילוט, אבל כיוון שסמכנו על ג'יפי ולא למדנו מראש את המפה, לוקח קצת זמן לזהות איפה היציאה שלנו. בינתיים אני צריכה לנהוג בלחץ ולהשתלב בתנועה. ההשתלבות, אגב, שונה מאשר בארץ. מסלולי ההשתלבות לתוך כביש מהיר קצרים בהרבה. אסור להאט ולחכות שיתפנה מקום, כי אז פשוט נגמר המסלול ויורדים מהמחלף. צריך לשים גז, לשים מבטחך באל ובנהגים האמריקנים שיפנו לך מקום בין מכוניות הענק שלהם. למרבה הפלא, זה אפילו עובד.

בקיצור, מגיעים ללגולנד, קצת עייפים וקצת מרוטים, אבל מראה הפארק המקסים הזה נותן לנו זריקת מרץ. קונים את הכרטיס הדו-יומי שלנו בכניסה. מגיעה לנו הנחת טריפל A אבל אופס, אנחנו לא מוצאים את כרטיס הטריפל A שלנו… הקופאית הנחמדה מוותרת לנו על הצגת הכרטיס ונותנת לנו את ההנחה בכל זאת.

גמל מלגו

בלגו לנד יש שילוב נהדר של מתקנים – RIDES – הופעות, סרטים בתלת מימד, סדנאות לגו (וחנות לגו ענקית) וכמובן, המון המון המון לגו. כלומר, תפאורת הפארק מעוצבת כולה מלגו, כולל שדרות של מיניאטורות של מקומות בעולם: כולם מלגו, כמובן. במרכז יש אגם שלגדותיו עוד ועוד פסלי לגו ענקיים של מקומות ידועים בעולם. אחד המתקנים הוא שיט בספינה שלוקח אותנו בין הר ראשמור לטאג' מאהל, בין מגדל אייפל למנהטן – כולם ועוד מלגו. מדהים.

המתקנים ממש תפורים על הילדים שלנו. יש "רכבות הרים" כיפיות שמצליחות להפחיד אותי, אבל לא את הילדים. יש גם המון מתקנים ממש באיזי, כמו מסלול רכיבה על סוסי אבירים, איטי ונחמד ומוביל את הילדים בתוך איזור של אבירים (הכל מהלבנים הקטנטנות). הפארק די גדול ויש בו איזורים שונים. אנחנו מתחילים באיזור המזרח התיכון (נו, מרגישים בבית), ויורים ברובי לייזר במומיות ושאר אוצרות הפירמידה. כל כך כיף, שעושים פעמיים. בכלל, יש אנשים בפארק אבל לא עמוס מדי. בחלק מהמתקנים יש תורים, אבל של לא יותר מעשר דקות.

המתקן שהכי אהבנו היום היה השיט באיזור הפיראטים. הספינה שלנו מצויידת בתותחי מים והילדים צווחים מאושר כשהם מצליחים לצלוף בסירות האחרות (שכמובן מחזירות מלחמה שערה). גם הקהל מסביב מצויד בתותחי מים מעבר לגדר ואנחנו נלחמים בחזיתות מרובות! אחרי השיט, עברנו לצד של הקהל והמשכנו להתקיף. עוד נחמד מאד היה האיזור של המזרקות וכלי הנגינה אינטראקטיביים. איזור שבו הילדים (וגם הגדולים) מפעילים תותחי מים למיניהם או סתם רוקדים להפעיל תזמורת שכן, כולה מלגו.

עם כל הכיף, אנחנו מרגישים את העייפות בצהריים. הילדים קצת מאבדים סבלנות ואנחנו לומדים את הטריק שעזר לנו הרבה בהמשך – להתפצל. אבא ורון הולכים לסדנאות הלגו ואני ודן הולכים לאקווריום החדש שפתחו זה עתה בלגולנד. האקווריום לא ענק, וזה מתאים לנו מאד. בסיור של שעה בערך, אנחנו מבקרים באולמות השונים (המעוצבים עם הרבה דמויות תת-מימיות מלגו), מלטפים כוכבי ים ונהנים מאד. מסיימים בקפיטריה עם גלידה ומשחק בלגו באחד משולחנות הלגו שם. אחר כך, חוברים לאבא ולרון באיזור הסדנאות. אין סדנאות מודרכות אלא בנייה חופשית במגוון אבני לגו. אגב, לא מדובר רק בלגו רגיל – אנחנו בקטע של לגו טכניק ולגו רובוטי (ואני מקווה שאני מדייקת במונחים) – הם יוצרים כל מיני דברים שזזים ועוד.

בשיא, אנחנו מגיעים לחנות של לגו לנד – ואבא צחי ממש פנטזיה ושוקע בערכות הלגו המוצעות למכירה. לדבריו, קניית הלגו הרובוטי היתה בכלל הסיבה לכל הטיול הזה לארצות הברית. אז כמובן שקונים סט ענקי.

חוזרים למלון, עייפים ודי מרוצים. לא מיצינו אל לגו לנד והתחושה של התשישות באמצע היום לא היתה נעימה. ברור לנו שצריך ביקור חוזר.

עוד תמונות משני הימים שבפוסט הזה –